דב"ע נו/265 - 04

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב תביעתו של מבוטח לגמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי ("המכון"), אשר נדחתה בשל אי מסירת כתובת מגורים. המקרה מציג מצב ייחודי בו למערער, הטוען כי הוא חסר בית, אין כתובת קבועה והוא אינו מיוצג על ידי עורך דין. חוק הבטחת הכנסה מחייב את המבוטחים למסור מידע מדויק למכון, לרבות כתובתם, לצורך קביעת זכאותם להטבות. בדרך כלל, אי ציות גורם לדחיית הבקשה. עם זאת, בית המשפט מכיר בכך שהיעדר כתובת של חסר בית לא אמור לפסול אותו אוטומטית מקבלת הטבות אם הוא עומד בתנאי זכאות אחרים. במקרה דנן, חובתו של המכון היא לערוך חקירה סבירה תוך שימוש בכלים העומדים לרשותו לאיסוף מידע ולאימות היותו של המערער חסר בית וזכאותו להטבות. בית המשפט מותח ביקורת על החלטת המכון לדחות את תביעת המערער משנת 1995 מבלי לערוך חקירה יסודית, במיוחד נוכח הזכות החוקתית לקיום מינימלי ולכבוד האדם. עוד צוין כי בית הדין האזורי שגה בכך שלא דחה את הדיון כדי לאפשר למכון לקיים חקירה ראויה. נסיבות חריגות מחייבות גישה שונה. בית המשפט מורה למכון לעשות מאמץ סביר להשיג מידע ממקורות שונים ולערוך חקירה יסודית בתוך 30 יום. על המערערת לשתף פעולה ולמסור את המידע הדרוש. ההחלטה הסופית בתביעת המערער משנת 1995 תתקבל על יסוד ראיה חדשה זו. שני הצדדים נדרשים לדווח לבית המשפט על תוצאות החקירה, ולאחר מכן בית המשפט ייתן פסק דין סופי. פסק הדין מדגיש את חשיבותה של גישה מאוזנת המבטיחה קבלת הטבות למי שבאמת זכאי להן תוך מניעת הונאה. ייחודו של מקרה זה הוא בהצטלבות בין זכויותיו של חסר הבית לבין חובות המכון בחקירת מקרים כאלה.