ת"פ 5525-07-11

תקציר

פסק הדין דן בתחולתו של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי בעניינו של נאשם שנבצר ממנו לעמוד לדין בשל מחלת נפש. על פי החוק, אם בית המשפט קובע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, הוא יכול להפסיק את ההליכים נגדו. עם זאת, אם הסניגור רוצה לקבוע אשמה, בית המשפט יכול לחקור ולפסוק באשמה, אך רק כדי לזכות את הנאשם. הפסיקה במקרה זה נסובה סביב השאלה האם סעיף 170 מאפשר קביעה של עבירה פחותה מזו המיוחסת לנאשם בכתב האישום. הכרעת הדין מפרטת את השתלשלות האירועים שהובילה להגשת כתב אישום נגד הנאשם בגין הצתה ואת קביעתם לאחר מכן בדבר אי כשירות לעמוד לדין. בית המשפט שמע טיעונים הן מצד התביעה והן מצד ההגנה. התביעה טענה כי סעיף 170 לא נועד להבהיר את הוראות החוק המיוחסות וכי מטרת הסעיף היא לקבוע הסדר פרוצדורלי למקרים בהם אין תשתית ראייתית לכתב האישום. מנגד, טענה ההגנה כי לבית המשפט יש סמכות לברר את אשמתם של הנאשמים לכל מטרה הגנתית ולא רק לזכות אותם. לאחר ששקל את הטענות, פסק בית המשפט לטובת התביעה, וקיבל את עמדתה כי סעיף 170 לא נועד לקבוע עבירה אחרת וכי לא ניתן לברר את האישום המתאים במסגרת זו. בית המשפט הדגיש את הקשיים המובנים בבירור אשמתו של נאשם שאינו מסוגל לשתף פעולה ולהבין את ההליך. כמו כן, נקבע כי התביעה הציגה ראיות מספיקות להוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, ולפיכך הופסקו ההליכים נגד הנאשם.