עת"מ 48103-06-22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירות שהגישו התובעים בבקשה לבטל הוראות בחקיקת משנה הנוגעות להיטלי שילוט עירוניים. התובעים טענו כי שכר הטרחה היה בלתי סביר ומפלה, במיוחד בתקופת הקורונה. עם זאת, בית המשפט מצא כי ההבחנה שעשתה העירייה בין סוגים שונים של עסקים, קרי כאלה שהושבתו לחלוטין לבין אלה שיכלו להמשיך בפעילותם, גם אם בפעילות מופחתת, היא סבירה. בית המשפט הדגיש כי תפקידו לבקר את חוקיות פעולות הרשות ולא את המדיניות או הערכים שהן מייצגות. עוד צוין כי טענת התובעים להבטחה שלטונית או חיוב בדיעבד לא הוכחה ונדחתה. יתר על כן, בית המשפט הכיר בעצמאותן של הרשויות המקומיות ובשיקול דעתן בקביעת סכומי האגרות, וקבע כי האגרות שנקבעו על ידי העירייה אינן כה קיצוניות או בלתי הגיוניות המצדיקות התערבות שיפוטית. בנוסף, דחה בית המשפט טענות בדבר יכולתה של הרשות לעכב אישורי רישיון חדשים בשל חובות שטרם נפרעו ושימוש בהליכי גבייה מנהליים לצורך גביית חובות. לבסוף, בית המשפט שקל את בקשת התובעים לתשלום דמי שילוט חודשיים, אך מצא אותה לא רלוונטית שכן התובעים לא טענו כי הסירו את השלטים. לגופו של עניין, בית המשפט צידד בעירייה והורה לכל עותר לכסות את הוצאות העירייה, והעמיד אותן על 5,000 שקלים כל אחת.