ע"פ 2652/11

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט ביסודיות את הערעור והגיע למסקנה כי יש לדחות אותו על הסף. עדותה של המתלוננת, שנחשבה אמינה הן על ידי חוקר הילדים והן על ידי בית משפט קמא, תיארה מקרה מתמשך של ניצול מיני, למרות חוסר היכולת להצביע על תאריכים מדויקים לאירועים. טענת הערר כי חוסר עקביות והתנהגות במהלך העדות פגעו באמינות נמצאה בלתי מבוססת. התיאורים המפורטים, אף אגביים, של המתלוננת תיארו באופן משכנע חוויות התעללות ממקור ראשון, וחיזקו את אמיתותה. הליך החקירה של המתלונן היה מלא ויסודי, והתייחס ביעילות לחששות שעלולים לסייע להגנה. בנוסף, הממצאים הרפואיים ומצבה הנפשי המידרדר של המתלוננת איששו את טענותיה, תוך מתן תמיכה ראייתית נדרשת, או "סיוע", הנדרש על פי חוק. יש לציין כי עדויות אמה של המתלוננת ובן זוגו של המערער הדגישו את השינויים ההתנהגותיים המשמעותיים שחלו במתלונן בעת שהותו בביתו של המערער, וקשרו אותו עוד יותר לעבירות. בית המשפט הדגיש את מהימנות עדותה של המתלוננת, הגוברת על הצורך בראיות מסייעות. בסופו של דבר, קבע בית המשפט עונש של 10 שנות מאסר למערער, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת, תוך שהוא מאשר את חומרת מעשיו ואת ההשפעה על חייה של הקטינה. השופט ג'ובראן והשופט דנציגר הסכימו עם פסק דינו של השופט ברק ארז, וסיכמו סופית את ההחלטה ב-10 בדצמבר 2012.