ת"א 40452-11-10

תקציר

התובע, שעבר ניתוח החלפת מפרק ירך שבוצע על ידי המנתחים של הנתבעת, טען לרשלנות רפואית ותבע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו. התובע טען כי המנתחים כשלו בהגנה על העצב הסיאטי במהלך הניתוח, דבר שגרם לפגיעה מוטורית ותחושתית עצבית כרונית, וכן טען כי לא התקבלה הסכמתו מדעת טרם הניתוח. הנתבעת הכחישה את הטענות לרשלנות וטענה כי טענות התובע אינן מבוססות. בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח די הצורך את טענת הנזק העצבי עקב רשלנות ניתוחית, שכן התביעה לא הציגה כל חריגה מהליכים רפואיים מקובלים או פעולות המהוות רשלנות. בנוסף, לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפגיעה העצבית לבין הניתוח. באשר לטכניקה הכירורגית שנבחרה, קבע בית המשפט כי העדפתו של רופא בטכניקה אחת על פני אחרות אינה עולה כדי רשלנות רפואית. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת בדבר השבר בצוואר הירך ונזקי DVT, והסכים עם חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת כי השבר שאירע שנה לאחר הניתוח לא היה קשור לניתוח, והתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין נזקי ה-DVT לבין הרשלנות הנטענת של הרופאים. עם זאת, בית המשפט אישר חלקית את הטענה לפגיעה באוטונומיה, וקבע כי טופס ההסכמה לניתוח לא סיפק הסבר או פרטים מספקים על ההליך, סיכוניו או החלופות. בית המשפט הגיע למסקנה כי נפגעה זכותו של התובע לאוטונומיה ופסק לו פיצוי בסך 100,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.6% מסכום הפיצוי. בקשת הנתבעת לניכוי של 437,811 ₪ מהסכום שנפסק נדחתה, שכן בית המשפט קבע כי אין לנכות את תגמולי הסיעוד שהתקבלו מהפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה.