ת"א 29847-07-20

תקציר

השאלה המרכזית בסכסוך משפטי זה היא הבעלות על חלקה 55, הרשומה על שמו של אדם מסוים אך נמצאת בבעלות משפחה אחרת למעלה מחצי מאה. המדינה ניסתה להעביר חלקה זו לשתי משפחות נפרדות, מה שהוביל למאבק המשפטי הנוכחי. בית המשפט דוחה את טענות המדינה בדבר התיישנות, כמו גם את טענת השיהוי, בשל נסיבות חריגות. כידוע, חלוף הזמן מאז שנות השישים פגע באופן משמעותי ביכולתם של הנתבעים להתגונן, ולבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו לקבוע את תוקפה של טענת השיהוי. פסק הדין בוחן את הראיות התיעודיות הנרחבות שהוגשו, לרבות התכתבויות בין המדינה לבין המנוח תאופיק יונס, ומוצא כי האחרון קיבל חלק בחלקה אחרת, 1.5 דונם בחלקה 56, במקום חלקה 55, אותה מכרו לאחר מכן. יתר על כן, ניכר כי המדינה הייתה מודעת לטעות המשפטית וניסתה לתקנה. בית המשפט דוחה גם את טענת "הבטחת הממשלה" בשל היעדר ראיות והרחבת כתבי הטענות. ההשתק השיפוטי אינו מתקבל, והמדינה נדרשת לאתר שטח קרקע חלופי שווה ערך ל-1.5 דונם שהובטחו, שיועבר ליורשיו של תאופיק יונס. באופן משמעותי, בית המשפט מטיל את האחריות לשיהוי המופרז ביישוב הסכסוך על יורשיו של יונס, שהחליש את תביעותיהם. לבסוף, נדחה סעד פיצול הסעדים, ופסק הדין מכריז על המנוח שאכר יונס כבעלים החוקיים של חלקה 55, בכפוף לאישורים כדין. בת"א 58394-02-19 מתקבלת התביעה, והמדינה מצווה לשאת בהוצאות התובעים. בת"א 29847-07-20 התביעה נדחית ברובה; עם זאת, על המדינה להעביר את 1.5 הדונם הנ"ל לתובעים. אם הדבר אינו אפשרי בשל חלוף הזמן, על הצדדים להקפיד על ההוראות המפורטות בסעיף 47 לפסק הדין. כל צד אחראי לעלויות שלו.