ע"ז 33119-12-17

תקציר

השופט פותח בציון פסקי הדין: הבקשה למתן צו קיום בגין הצוואה הקודמת נדחית, התביעה לביטול הסכם המתנה נדחית, והטענה בדבר תחולת כלל השיתוף נדחית. לגבי התביעה הראשונה, הצוואה המאוחרת מבטלת במפורש את הקודמת, ובית המשפט אינו יכול לפרש אותה אחרת מבלי לפגוע ברצונו של המצווה. אשר להסכם המתנה, עדותם של התובעים עצמם מאשרת את ידיעתם והסכמתם למתנה, ולשון ההסכם ברורה ותואמת את המציאות. לפיכך, ההסכם לא יבוטל. בהתייחסו לכלל השיתוף, מסביר השופט כי חזקה זו שקולה להסכמה מכללא בין בני זוג לחלק את נכסיהם שנרכשו במשותף שווה בשווה. חזקת השיתוף ניתנת להפרכה אך יש לה משקל משמעותי, במיוחד עבור נכסים משפחתיים כמו דירת מגורים. נטל ההוכחה מוטל על הצד המבקש לסתור את החזקה. במקרה זה, התובע והמנוח חלקו משק בית משותף, הפרשות וחשבון בנק משותף במשך 44 שנים – עובדות המעידות על שותפותם. טענותיהם המעורפלות של הנתבעים כנגד חזקת השיתוף אינן משכנעות. מכאן, שהתובע זכאי למחצית מזכויותיו של המנוח במקרקעי הבית. גם רישום זכויות אלה יעודכן בהתאם. יש לציין כי הצוואה המאוחרת חלה רק על מקרקעין ספציפיים, ולכן על היורשים להגיש בקשה לצו ירושה נפרד לגבי יתרת העיזבון.