ע"ע 157/03

תקציר

בערעור זה ביקשה המערערת, מטפלת סיעודית מהפיליפינים, גמול שעות נוספות בגין העסקתה אצל המשיב, חולה שנזקק להשגחה מתמדת בשל היותו מחובר למכונת הנשמה. בתחילה נדחתה תביעתה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב בטענה כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על מצבה. בית הדין האזורי הכיר בזכאותה לפדיון חופשות והפרשי שכר מינימום, אך דחה את גמול השעות הנוספות, בנימוק שלא ניתן לקבוע במדויק את שעות עבודתה וכי תפקידיה כרוכים באמון ובגמישות שאינם מכוסים בחוק. טענות הערעור התמקדו בשאלה האם זמינותה המתמדת של המערערת לפיקוח, שכללה מענה מוכן למצבי חירום ללא פעילות עקבית, היוותה שעות עבודה על פי הדין הישראלי. המערערת טענה כי השהייה בכוננות מהווה עבודה, בדומה לחובת אחות או טייס. השופטת רבינוביץ, בהתנגדותה, תמכה בטענתה וקבעה כי יש לראות בנוכחותה ובנכונותה לפעול עבודה. עם זאת, השופטת פליטמן, בדעת רוב, קבעה כי לא ניתן להבחין בבירור בין שעות עבודתה, מה שמצביע על כך שמערכת שכר חלופית בכוננות עשויה להיות ישימה יותר, בהתחשב בתפקידה הכפול ובתושבותה בבית המטופל. בסופו של דבר נדחה הערעור, בטענה כי אופי עבודתו של מטפל מחייב אמון והשגחה ספציפיים שאינם הולמים את המסגרת הטיפוסית של חוק שעות עבודה ומנוחה. ההחלטה הדגישה את יחסי הגומלין המורכבים בין דיני עבודה לתפקידי סיעוד, במיוחד עבור עובדים זרים, והדגישה את הצורך במסגרות משפטיות שעשויות להיות מתוקנות כדי לתת מענה לתנאי העסקה ייחודיים אלה.