ע"א 3107/06

תקציר

פסק הדין הנדון הוא תוצאה של תביעת נפגעי דרכים שהגיש המערער יליד 1972 נגד המשיב, מבטחם, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת העיקרית היא באשר לסכום הפיצוי המגיע למערערת, במיוחד בנוגע לפגיעה קודמת ויחסי הגומלין שלה עם המקרה הנוכחי. בית המשפט המחוזי מינה מומחים להערכת הנכות הרפואית שנגרמה כתוצאה מהתאונה השנייה, תוך אימוץ חוות דעתם של אחדים תוך הוספת אחרים על סמך הראיות. בית המשפט ייחס לתאונה השנייה נכות רפואית בשיעור של 22.75% והעמיד את בסיס שכרו של המערער על 8,500 ₪ ברוטו חודשי. משכך, פסק בית המשפט למערערת פיצוי בסך 731,056 ₪, כולל נזק לא ממוני, בתוספת ריבית וניכויים. הן המערער והן המשיב ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערת ביקשה להגדיל את שיעור הנכות האורתופדית וערערה על פסילת המומחה הפסיכיאטרי, בדרישה לפיצוי גבוה יותר בגין נכות תפקודית וראשי נזק נוספים. בתוך כך, טען המשיב להפחתת הנכות האורתופדית והנכות התפקודית, טען לנטיותיו המתחזות של המערער וביקש בסיס שכר נמוך יותר. כן ביקשו לדחות את הערעור שכנגד, ומצאו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי סביר ועובדתי. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק למערער 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין מהמשיב. פסק הדין, שניתן ביום 28.2.2008, מחזק את הערכת הנזיקין של הערכאה הנמוכה יותר, תוך הדגשת חוסר רצונה של ערכאת הערעור להתערב במקרים כאלה.