דב"ע לח/87 - 3

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך בין עובד למעסיק בנוגע לפיצויי פיטורים. העובד עבד אצל המעסיק למעלה מ-10 שנים וטען כי העסקתו הופסקה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. עם זאת, המעסיק טען כי העובד התפטר מרצונו ואושר לפיטורים על פי החוק, כאשר המעסיק הודיע על כך לקרן הפנסיה. בית המשפט קמא דחה את תביעת העובד על הסף והורה על עיכוב הליכים, מה שהוביל את העובד לערער. ערכאת הערעור קיבלה את הערעור, דחתה את החלטת בית משפט קמא והחזירה את התיק לדיון נוסף. בית הדין לערעורים קבע כי אם עובד מקבל סכום מקרן המכסה פיצויי פיטורים סטטוטוריים, חובת המעסיק לשלם פיצויי פיטורים פוקעת. היא הבהירה כי תשלומי המעסיק לקרן חייבים לעמוד בתנאים הקבועים בחוק פיצויי פיטורים, ואם העובד תובע סכום גבוה יותר, אין לדחות את התביעה על הסף. באשר להקפאת הליכים, בית הדין פירש את הביטוי "התפטרות על ידי פיטורים כדין" והגיע למסקנה כי הוא יכול להתייחס ל"התפטרות מוסכמת" או "פיטורים מוסכמים", כאשר אפשרות שלישית היא שהמעסיק מכיר בזכותו של העובד לפיצויי פיטורים על פי החוק. בית המשפט מצא כי הראיות הקיימות אינן תומכות במסקנתו של בית משפט קמא בדבר התפטרות מוסכמת. בית המשפט קבע כי השאלה האם העובד פוטר או התפטר אינה ניתנת לבוררות, שכן מדובר בזכויות סטטוטוריות שלא ניתן להתנות עליהן בחוזה. גם אם היה הסכם בוררות, הוא לא יכול היה לכסות את הנושא הזה. יתר על כן, בוררות בעניין זה לא תחייב בתביעה עתידית לפיצויי פיטורים סטטוטוריים. בית הדין הדגיש כי פסק דינו אינו חל על פשרות לפי סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים. לבסוף חויב המעסיק לשלם לעובד הוצאות ושכר טרחת עורך דין, והתיק הועבר לבית המשפט קמא להמשך הליכים.