ת"פ 26312-03-22

תקציר

הנאשם הורשע בשני אישומים שונים: דרישת רכוש תחת איום ואיומים. כתב האישום התבסס על שני אירועים נפרדים שהתרחשו בזמנים שונים בהם היו מעורבים קורבנות שונים. באישום הראשון יוחס לנאשם כי שורק ועוצר את המתלונן, שהלך לביתו, וגונב את כספו וחפציו האחרים תוך איומים. באישום השני יוחסה לנאשם כי חזר למלון שכניסתו סורבה מוקדם יותר באותו יום, סירב שיערכו עליו חיפוש בכניסה ואיים על המנהל. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, והנאשם הודה בעובדות שני כתבי האישום המתוקנים. בית המשפט שמע עדויות הן מהתביעה והן מההגנה בנוגע לגזר הדין. התביעה ביקשה לגזור עליה תשעה חודשי מאסר. ההגנה ביקשה לגזור עליו עונש שיאפשר לנאשם להמשיך בשיקום, תוך שילוב של מאסר על תנאי ומאסר על תנאי. השופט ציין את חומרת העבירות, הפוגעות במספר ערכים מוגנים, והפנה לפסיקה קודמת בקביעת העונש ההולם. באישום הראשון של דרישת רכוש תחת איום, קבע השופט עונש של 14 עד 20 חודשי מאסר. באישום השני של איומים קבע השופט עונש של שמונה חודשי מאסר על תנאי. בקביעת העונש התחשב השופט בהיעדר עברו הפלילי של הנאשם, בקבלת אחריותו ובהתקדמותו המשמעותית בשיקום, וכן בנסיבות האישיות שהובילו לביצוע העבירות, שהתרחשו בתקופת משבר בחיי הנאשם. כתוצאה מכך, השופט הטיל עונש מתחת לטווח הענישה ההולם. על הנאשם נגזרו שישה חודשי עבודות שירות במקום מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי וחויבו לשלם פיצויים בסך 5,000 ₪ לקורבן האישום הראשון. השופט קבע כי גזר הדין התחשב בחומרת העבירות, היווה הרתעה ראויה ואפשר לנאשם להמשיך בשיקומו. לנאשם יש זכות לערער על פסק הדין תוך 45 יום.