עב"ל 944-10-10

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם אישה בעלת תעודת זהות ישראלית, שעזבה את ירושלים בשנת 2006 וחזרה להתגורר בחרבתא, צריכה להיחשב כתושבת ישראל אם לאו. האישה, שהתגרשה פעמיים והביאה לעולם שני ילדים מאבות שונים, קיבלה גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. חקירת המוסד העלתה כי המערערת התגוררה בפועל בחרבתא ולא בירושלים, כפי שטענה, ולכן שללה את מעמד התושבות שלה ודרשה את החזר ההטבות שקיבלה לאחר 1.1.2006. האישה ערערה על החלטה זו לבית הדין המחוזי, שדחה את תביעתה, ולאחר מכן לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין לעבודה פסק לטובת בית הדין האזורי ודחה את הערעור. בית הדין לעבודה ביסס את החלטתו על הראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי, לרבות לידת בנה של המערערת בשנת 2006, אשר תמכו ברעיון כי התגוררה עם האב בחרבתא. יתר על כן, בביקורים בבית הוריה של המערערת בירושלים לא מצאו החוקרים כל סימן למגוריה שם, ואילו דבריה של אמה למוסד והסבריה שלה נמצאו בלתי משכנעים ומתוכננים. בית המשפט התחשב גם בנוכחותה של בתו של המערער בבית ספר בכפר עקב, הנגיש יותר מחרבתא מאשר מירושלים. בית הדין לעבודה הדגיש כי הערעור מתמקד בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שהתבססו על התרשמות ישירה מהעדויות והראיות, ועל כן לא יתערב בנקל בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר. נטל ההוכחה מוטל על המוסד להוכיח כי המערערת אינה תושבת ישראל, ובמקרה זה הוכיח המוסד די הצורך כי היא מתגוררת בחרבתא. מכאן, שבית הדין לעבודה הגיע למסקנה כי פסק דינו של בית הדין האזורי הוכרע בצדק ודחה את הערעור, תוך שהוא מותיר את מעמד התושבות של המערער כמי שאינו ישראלי.