ת"א 33635-06-18

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הסכם שכירות שנחתם בין התובעת לבין הנתבע 1 לשטחי משרדים. התובעת, השוכרת, תבעה את הנתבעת 1, עמותה ללא כוונת רווח, על כך שלא כיבדה את ההסכם ושילמה את דמי השכירות. הסכם השכירות נחתם ביום 13.11.2017 וכלל תנאי השעיה לפיו ההסכם ייכנס לתוקף עם אישור בעל הנכס, שהיה צפוי להינתן תוך שבעה ימי עבודה. אישור הבעלים אכן ניתן ביום 15.11.2017, אך הנתבעים טענו כי הוא לא הוצג בפניהם. בינתיים, הנתבעים ביטלו את ההסכם וסירבו לשלם את דמי השכירות, מה שהוביל את התובעת לפנות את המשרדים ביום 1.1.2019. בית המשפט בחן את הנסיבות שהובילו לחתימת ההסכם ומצא כי טענת הנתבעים בדבר מועד חתימת ההסכם אינה תקפה. בנוסף, קבע בית המשפט כי אישור הבעלים ניתן בתוך פרק הזמן הנקוב, והשיהוי של התובעת בהצגת האישור לנתבעים לא היה משמעותי ולא הצדיק את ביטולו החד צדדי של ההסכם על ידי הנתבעים. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי התובעת לא ביצעה התאמות מסוימות בנכס, וציין כי ההסכם אינו קושר בין כניסת הנתבעים למשרדים לבין התאמות אלה. נמצא כי הנתבע 1 הפר את ההסכם והיה אחראי לנזקיו של התובע. לתובע נפסק 56,600 ₪ בתוספת מע"מ דמי שכירות עבור דצמבר 2017 וינואר 2018, וכן 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש, אי נוחות ואובדן זמן. הסכומים היו אמורים לצבור הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק החל מיום 29.11.2019, מועד הגשת כתב התביעה המתוקן. כן חויב הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו, בסך 15,000 ₪, באותן צבירות ממועד פסק הדין. באשר לאחריותם האישית של נתבעים 2 ו-3, בית המשפט הכיר במעורבותם המשמעותית בהליך החוזי אך לא מצא ראיות מספיקות לאשמה אישית כדי להטיל אחריות. הגנתם כי לא היו מעורבים באופן משמעותי בהתכתבויות ובמשא ומתן סותרת את חומר הראיות. עם זאת, נוכח האופי החריג של הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בחברה, החליט בית המשפט שלא לחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן אישי. סיכומו של דבר, התביעה נגד נתבע 1 התקבלה באופן חלקי, ואילו הטענות נגד נתבעים 2 ו-3 נדחו.