ע"א 26907-06-12

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין שהיטיב עם המשיב – פינוי המערערת מחנות ששכרו. החנות המדוברת הושכרה על ידי אביו של המערער, ולאחר מותו אשתו. לאחר פטירתה בשנת 2003 נודע למשיב על הירושה רק שנים לאחר מכן. לטענת המשיב, המערער לא עמד בדרישות הפיכתו לדייר מוגן – הוא לא עבד עם השוכר המקורי (אביו) במשך חצי שנה לפני מותו, ואף לא המשיך לנהל את עסקי הבדים שהתנהלו בחנות. בית משפט קמא הסכים עם המשיב כי המערערת חדלה לחלוטין מעסקיה בחנות ואף נטשה את העסק. לפיכך, הוא לא היה זכאי להגנת החוק כדייר מוגן וקמה עילה לפינויו. המערער ערער על החלטה זו, אך בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית משפט קמא, וסירב להתערב בממצאים העובדתיים שעליהם התבססה החלטת בית משפט קמא. גם בית המשפט העליון הסכים עם המסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי הנסיבות אינן מצדיקות סעד מן היושר למערער. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.