ע"א 371/78

תקציר

במקרה משפטי זה, התייחס בית המשפט להפרת צו מניעה זמני על ידי נהג בשם ביטון, שעבד תחת מעסיק המחויב לצו המניעה. בית המשפט קבע כי למרות שביטון עשה נסיעה "מיוחדת" מנתב"ג לירושלים, ביודעו על צו המניעה, לא ניתן להטיל עליו ביזיון בית המשפט משום שצו המניעה כוון למעסיקו ולא לו באופן אישי. בית המשפט בחן האם ניתן להטיל אחריות על "זר" לצו מניעה – מי שלא נקב בשמו במישרין או נכלל רשמית בהליך – בגין ביזיון "אזרחי" אם מעשיו הובילו להפרת הצו. מבחינה היסטורית, המשפט האנגלי תומך בהטלת אחריות על "זרים" כאלה אם הם מסייעים ביודעין להפרה, תוך יישום העיקרון של סיוע וסיוע. בית המשפט מצא כי הסמכות לאכוף צווים לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט משתרעת מעבר לצדדים צודקים לתיק ויכולה לכלול גם אנשים שמעשיו גורמים להפרות, גם אם לא היו צדדים רשמיים להליך המקורי. גישה זו נועדה להבטיח אכיפה אפקטיבית של צווי בית המשפט ולמנוע עקיפות מכוונות, תוך שילוב האינטרסים הפרטיים והציבוריים בשמירה על שלטון החוק. כתוצאה מכך, למרות שביטון לא נקב בשמו באופן ישיר, בית המשפט קבע כי ניתן להטיל עליו קנס על חלקו בהפרת הצו בכך שסייע למעסיקו להפר אותו, תוך הדגשת סמכויות הפרשנות והאכיפה הרחבות יותר של סעיף 6. עם זאת, הוא ציין גם את המורכבות והדקויות של התוויית האחריות במקרים כאלה.