ב"ל 1597/09

תקציר

התובע, שפרש לגמלאות בשנת 2000 ומקבל קצבת זקנה, ערער על חוב גמלה שיצר הנתבע המוסד לביטוח לאומי בשנת 2008, בסך 77,000 ₪ בגין תשלום יתר של פנסיה נוספת לבן הזוג העצמאי. התובע טען כי החוב נבע מהשמטה של הנתבע, ביקש את ביטולו ולחילופין הפחתה משמעותית, בטענה כי חויב ביתר על ידי הנתבע גם לאחר שהגיע לפשרה. הנתבע טען כי התביעה התיישנה וכי החוב נוצר כדין עקב אי עדכון פרטי הכנסותיה של בת זוגו על ידי התובע. בית המשפט מצא כי התביעה הוגשה במועד וכי התובע לא פעל בחוסר תום לב. למרות שיצירת חובות גמלה אינה דורשת הוכחת חוסר תום לב, קיבל בית המשפט את טענת התובע כי סבר באופן סביר כי די בדיווחי ההכנסות השוטפים של אשתו לנתבע. עוד נקבע בפסק הדין, כי שיקול דעתו של הנתבע להשיב תשלומי יתר חייב להתחשב בנסיבותיו של המקבל, ומאחר שהתובע פעל בתום לב, נוצר החוב שלא כדין. באשר להחלטות הוועדה לביטול חובות – עליהן ערער התובע פעמיים – קבע בית המשפט כי הוועדה לא שקלה את נסיבותיו האישיות של התובע, לרבות גילו המתקדם, בריאותו הלקויה והתנהגותו שומרת החוק. פסק הדין הנחה את הוועדה לבחון מחדש את החלטתה תוך התחשבות בנסיבות התובע ובממצאים שצוינו לעיל. בנושא גביית היתר, מצא בית המשפט כי הנתבעת אכן גבתה מהתובע 1,334 ₪ מעבר לסכום הפשרה המוסכם. לפיכך, חויבה הנתבעת להשיב סכום זה, בצירוף ריבית, לתובע. בנוסף, חויבה הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪.