עב"ל 1117/04

תקציר

הערעור עסק בזכותו של המוסד לביטוח לאומי לנכות מקצבאות ילדים לצורך פירעון חוב בגין אי תשלום דמי ביטוח על ידי הורה עצמאי. המערערת, הגב' רבקה רונן אזולאי, טענה כי קצבת ילדים היא זכותו של הילד ואין לחייב אותה בניכוי חוב של הורה. לדברי אזולאי, ניכוי זה פוגע בזכותו של הילד לכבוד ולקניין, ומטרת קצבת הילדים, שהיא לספק את צרכיו הבסיסיים של הילד, צריכה למנוע פעולה זו. המוסד לביטוח לאומי נימק את זכותו לניכוי על סמך סעיפים 312 ו-66 לחוק הביטוח הלאומי, הקובעים כי הקצבה היא זכותו של המבוטח ולא של הילד, וכי המוסד רשאי לנכות חובות מתשלומים המגיעים למבוטח. המכון הדגיש גם את חשיבות גביית דמי הביטוח ואת הסמכת המחוקק לניכויים כאלה. בית המשפט בחן את לשון החוק ואת תכליתו, ומצא כי בעוד שהקצבה נועדה להיטיב עם הילד, ההורה הוא זה שמחזיק את הכספים בנאמנות עבור הילד. מהוראות החוק עולה כי הזכות לקצבת הילדים שייכת להורה המבוטח, כאשר השופטת ורדה וירט-ליבנה מציינת כי הקצבה משולמת להורה אחד, ולא לשניהם, לטובת הילד. זאת ועוד, השמירה המפורשת של המחוקק על קצבת הילדים מקיזוז חובות מסוימים, אך לא של המוסד לביטוח לאומי, מחזקת את זכותו של המוסד לעשות כן. השופט שמואל צור הדגיש כי החוק הקיים מאפשר ניכוי קצבאות ילדים מחובותיו של המבוטח, עד לשיעור מסוים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי המוסד לביטוח לאומי רשאי לנכות מקצבת הילדים כנגד חובו של המערער, תוך שהוא מדגיש את חשיבות תשלומי דמי הביטוח ואת הוראות החוק הקיימות המאפשרות ניכויים כאלה. הערעור נדחה ברוב דעות, בהסכמת השופטים וירט-ליבנה וצור, ואילו המשנה לנשיאה אלישבע ברק-אוסוסקין ונציג הציבור צבי עמית התנגדו. פסק הדין הבהיר את זכויות המוסד לביטוח לאומי בנוגע לגביית חובות ואת מעמדן של קצבאות הילדים על פי החוק, והדגיש את הצורך בהבהרה חקיקתית לשינוי עמדה זו.