עת"מ 1297/03

תקציר

קביעתו של בית המשפט היא כי טענות העותר מתקבלות באופן חלקי. בית המשפט מצא כי העותרת אכן מחזיקה ברישיון ייצור מים תקף, והיעדרותה של נציבות המים מההליך לא עיכבה את פסק הדין, שכן לעותרת לא היו טענות כלפיה. עוד קבע בית המשפט כי החוזה עם גרנדהאוס לא היווה בסיס לזכויותיה של העותרת, ועל כן היעדרותה של גרנדהאוס הייתה מוצדקת. לגבי הוועדה המקומית והמהנדס שלה, בית המשפט קיבל את נחיצותם כצדדים לעתירה, ולכן הכללתם הייתה חיונית. כן הותר לעותרים לתקן את עתירתם הראשונית כך שתתאים למקרה הנוכחי מבלי לגרום נזק כלשהו למשיבים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי ידיו של העותר נקיות למרות ביצוע עבודות הבנייה, שכן לא התקבלה החלטה באשר לחוקיות הבנייה. לגופו של עניין, בית המשפט הכיר בכך שזכויותיה של העותרת להפיק מים מהבאר נפרדות מהבעלות על הקרקע, ולכן הפקעת הקרקע על ידי המועצה המקומית לא ביטלה זכויות אלה. רישיון ההפקה של העותרת, שעל המועצה המקומית לכבד, נותר בתוקף עד לביטולו על ידי נציב המים. עוד מצא בית המשפט כי זכויותיה של העותרת נבעו מרישיון הייצור ולא מהסכמים כלשהם עם המשיבים, חרף טענות המשיבים כי הרישיון היה בלתי סביר. עוד נקבע בפסק הדין כי תכנית זם/בם/572א', אשר צמצמה לכאורה את שטח החלקה של העותר, לא אושרה סטטוטורית ופגעה בזכויותיה של העותרת על פי תכנית זם/בם/572 ורישיון ההפקה. בנוסף, נספח המים, שפירט את מתקני המים בתכנית, הוכר כחלק תקף ומחייב מתכנית זם/בם/572. כל שינוי בתוכנית זו טעון אישור סטטוטורי, דבר שלא קרה. תביעת העותרת לפיצויים נדחתה מאחר שהיא חורגת מתחום עתירה זו ויש להתייחס אליה בנפרד. לבסוף, קבע בית המשפט כי לעותרת זכות לשאוב מים מהבאר בהתאם לרישיון ההפקה ולתכנית זאם/בם/572 המאושרת, לרבות נספח המים. המשיבים חויבו בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דין.