ע"א 38051-07-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, המתמקד בעקרונות משפטיים וחידושים, על בסיס הנתונים שסופקו בלבד: **ניתוח משפטי – ע"א 38051-07-25 דמרי נ' ליברה חברה לביטוח בע"מ ואח'** **1. עקרונות משפטיים מרכזיים:** * **אחריות בנזיקין – חלוקת אחריות במקרה של תאונת דרכים:** בית המשפט ממשיך ליישם את העיקרון של חלוקת אחריות בין הנהגים המעורבים בתאונה, כאשר כל צד נושא בחלק מהאחריות בהתאם להתנהלותו. במקרה זה, בית המשפט קבע כי התנהלות נהג ליברה, שביצע פניית פרסה שלא כדין וחוסם נתיב, מהווה את האשם העיקרי (82% לפי חישוב בית המשפט המחוזי). עם זאת, נלקחה בחשבון גם מהירותו של נהג המערער, שהייתה "גבוהה יחסית" ו"מהירה יותר משאר הרכבים", והוטל עליו אשם תורם בשיעור 18% (30% כפי שצוין בפסק הדין, אך הסכום הסופי הוא 70% לטובת המערער מתוך הנזק, מה שמעיד על 30% אשם תורם). * **חובת הזהירות של נהג:** בית המשפט מדגיש כי לכל נהג, גם לזה הנמצא בנתיב הנסיעה, קיימת חובת זהירות. במקרה זה, אף על פי שנהג ליברה היווה את "האשם העיקרי", בית המשפט (המחוזי) סבר כי היה על נהג המערער לנהוג במהירות אטית יותר, כפי שנהגו שאר הנהגים, ובכך אולי למנוע את ההתנגשות. * **נטל ההוכחה – הקשר הסיבתי והנזק:** בית המשפט קמא (שלום) דחה את התביעה שכנגד של המערער, בעיקר בשל חסר ראייתי לגבי הקשר הסיבתי בין הנזק לתאונה. זאת, משום שחוות דעת השמאי הוגשה כשנה לאחר התאונה, ולא צורפו לה תמונות של הנזק. בית המשפט המחוזי הפך קביעה זו, תוך ייחוס משקל רב לאי-זימונו של השמאי לחקירה נגדית. * **תקנות התעבורה – איסור פניית פרסה מסוכנת:** בית המשפט המחוזי נסמך על תקנה 44(א) לתקנות התעבורה, הקובעת כי "לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה), אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך...". קביעה זו היוותה בסיס מרכזי להטלת האשם העיקרי על נהג ליברה. * **סדר דין אזרחי – חקירת מומחים:** בית המשפט המחוזי נסמך על תקנה 81א(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ועל פסיקה רלוונטית, כדי לקבוע כי אי-זימונו של שמאי מטעם הצד השני לחקירה נגדית, בנסיבות מסוימות, נחשב כוויתור על חקירתו ופועל לטובת מהימנות חוות הדעת. **2. חידושים משפטיים והדגשים בפסק הדין:** * **השפעת הסרטון על סמכות ערכאת הערעור:** בית המשפט המחוזי הדגיש כי כאשר ההכרעה של הערכאה הדיונית מבוססת באופן מהותי על ראיות בכתב או סרטונים, יתרונה של הערכאה הדיונית מצטמצם, וערכאת הערעור יכולה וצריכה לבחון את הראיות בעצמה. במקרה זה, בית המשפט בחן את הסרטון באופן ישיר, וקבע כי הוא מעלה באופן די ברור כי האשם העיקרי רובץ לפתחו של נהג ליברה. * **פרשנות הסרטון כראיה מרכזית:** הסרטון המתעד את התאונה שימש כראיה מרכזית בידי בית המשפט קמא ובית המשפט המחוזי. בעוד בית המשפט קמא השתמש בו כדי לבסס את חלוקת האחריות, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי הוא מוכיח באופן חד משמעי את חריגתו של נהג ליברה מתקנות התעבורה. * **נטל ההוכחה בעת אי-זימון מומחה לחקירה:** החידוש המרכזי, בעיקר בנוגע לתביעה שכנגד, הוא ההדגשה כי אי-זימונו של שמאי מטעם הצד שכנגד לחקירה נגדית, כאשר קיימת אפשרות לכך לפי הדין, יכול להוביל לקבלת חוות הדעת כבעלת משקל, במיוחד בהיעדר ראיות סותרות. בית המשפט המחוזי קבע כי קביעת בית המשפט קמא, שדחה את התביעה שכנגד על בסיס חסר ראייתי (תמונות, איחור), אינה יכולה לעמוד, לאור אי-זימונו של השמאי לחקירה. * **הכרה באיחור בהגשת חוות דעת בשל שירות מילואים:** בית המשפט המחוזי, בניגוד לבית המשפט קמא, קיבל את הטענה בדבר שירות המילואים כהסבר סביר לעיכוב בהגשת חוות דעת השמאי ותיקון הרכב, וייחס לה הסבר שקביל. **3. סיום ההליך והתוצאה:** בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור במלואו. פסק דינו של בית המשפט קמא בוטל. תביעתה של ליברה נדחתה, שכן נקבע כי המערער אינו נושא באשם יוצר אחריות. התביעה שכנגד של המערער התקבלה באופן חלקי, כאשר ליברה חויבה לשלם למערער 70% מסכום הנזק שהוערך על ידי השמאי מטעמו, בתוספת ריבית והצמדה. בנוסף, ליברה חויבה בתשלום הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך 15,000 ש"ח.