ד"ט 52186-04-15

תקציר

הסכסוך בין התובעת, ארגון מעסיקים מייצג, לבין הנתבעת, חברת מזון, נסוב סביב תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה על ענפי היבוא, הייצוא, המסחר הסיטונאי והשירותים. התובעת מבקשת לתבוע מהנתבעת דמי טיפול ארגוניים-מקצועיים, בטענה כי הם נופלים תחת תחולתו של ההסכם הקיבוצי. עם זאת, הנתבעת טוענת כי היא אינה עוסקת בפעילות יבוא וכי עיקר עיסוקה מתרחש בחו"ל, ולכן ההסכם הקיבוצי אינו ישים. פסק הדין של בית המשפט מצדד בנתבעת, וקובע כי התובעת לא הצליחה להביא ראיות מספיקות כדי להוכיח כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת הוא יבוא או נופל תחת הגדרת המסחר הסיטונאי. עד התביעה, עו"ד ירון חת"ם, הודה בחוסר ידיעתו המדויקת על פעילות הנתבעת, ובית המשפט מצא כי טענות התובע לגבי עסקי הנתבעת אינן עקביות. זאת ועוד, עדויות נציגי הנתבעת, המנכ"ל מיכאל לוי ורו"ח דוד ברנד, לא ביססו באופן חד משמעי את טענות התובעת בדבר אופי עסקיה של הנתבעת. בית המשפט הדגיש כי הנטל להוכיח את תחולת צו ההארכה מוטל על התובע. היא הגיעה למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל זה, שכן לא הצליחה להוכיח כי עיקר פעילותה של הנתבעת הייתה יבוא או כי פעלה בגבולות הטריטוריאליים המפורטים בצו. בנוסף, התובעת לא סיפקה פרטים מספקים על פעילותה העסקית של הנתבעת, מיקומי העובדים או אופן חישוב דמי החבר, למרות תשובותיה המתחמקות של הנתבעת במהלך חקירתה הנגדית. לאור הימנעותו של התובע מלהביא ראיות משכנעות, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו על התובע מוטל נטל ההוכחה בביסוס תחולתן של הוראות דין על פעילותה העסקית של הנתבעת.