בש"א 1890/00

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ערעור על עיתוי הגשת ערעור בעקבות פסק דין שניתן ללא נוכחות הצדדים. ביום 27.4.99 נחתם פסק דין, אך לא נמסרה לצדדים הודעה מראש. המחלוקת התגלעה בשאלה האם ההודעה על פסק הדין נמסרה לעורך דין או למזכירה ממשרד המשיבים, דבר שהשפיע על מועד ההתחלה לחישוב תקופת הערעור. בית המשפט העליון קבע כי מאחר שהצדדים לא זומנו, פרק הזמן לערעור מתחיל במועד קבלת פסק הדין, כפי שנקבע בתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט קבע כי ללא הוכחות משמעותיות, הודעות לעורך דין המאשרות את הבנת ההחלטה מונעות מחלוקות על המצאה, אך יש להוכיח הודעות טלפוניות. במקרה דנן, תצהירים סותרים הותירו את המערערת בעמדת נחיתות. הרשם החליט כי תקופת הערעור החלה עם קבלת פסק הדין באופן רשמי בדואר ביום 4.5.99, ובכך הוגש הערעור במועד. למרות ערעורים על החלטה זו, תוך שימת דגש על ידע מוקדם פוטנציאלי של פסק הדין, בית המשפט אימץ דעה זו, ושיבח את ההקפדה על כלל ה"המצאה" על מושג ה"ידע" כדי למנוע שיבושים פרוצדורליים. התנגדותה המאוחרת של המערערת למועד הערעור והפעילות השיפוטית הקודמת הצביעו על קבלת לוח הזמנים, המבססת עוד יותר את דחיית ערעורה. המערער חויב בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, והסתיים התיק ביום 8.6.2000.