ת"א 48791-12-16

תקציר

התובע, תושב ארה"ב ובעל חלקת אדמה בירושלים, תבע לפנות את הנתבעים מהקרקע. הנתבעים החזיקו בחלק מהמקרקעין אותם חכרו מדודתה של התובעת בשנת 1965 לצורך שימוש בה כחניון אוטובוסים וחניון. במהלך השנים הרחיבו הנאשמים את חזקתם כך שתכלול את כל חלקת המקרקעין, תוך הפעלת חניון פרטי ועסק לאחסון בקבוקים. התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות בכך שלא שילמו דמי שכירות משנת 1982 והשתמשו בקרקע למטרות אחרות מאלה שנקבעו בחוזה ללא רשות. הנתבעים טענו כי לתובע לא הייתה זכות לתבוע את הפינוי מכל שטח הקרקע וכי החזקתם בקרקע הנוספת מעבר לחכירה הייתה בהסכמתו. עוד טענו כי הם דיירים מוגנים וביקשו סעד הוגן. בית המשפט קבע כי תביעת הפינוי של התובעת נוגעת לכל שטח הקרקע. נמצא כי התובע זכאי להירשם כבעלים של החלקה כולה וכי טענת הנתבעים בדבר קיומם של בעלים נוספים לא הוכחה. חברת האוטובוסים נמצאה כשוכרת מוגנת, אך הפרה את חוזה השכירות בכך שלא שילמה דמי שכירות במשך עשרות שנים והשתמשה בקרקע לצרכים בלתי מורשים. בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי התובעת הסכימה להפעלת החניון. בית המשפט קבע כי חברת האוטובוסים נטשה את הנכס המושכר וכי לתובע יש עילה לפנותו. עוד קבע בית המשפט כי חברת האוטובוסים לא הייתה הבעלים של עסק החניונים שהופעל על הקרקע, אשר נוהל על ידי הנתבעת מס' 2 מטעם החברה. באשר לתביעה נגד הנתבעים 4 ו-5, קיבל בית המשפט את טענת התובעת כי הם מפעילים עסק בלתי חוקי לאחסון בקבוקים במקרקעין. בקשת חברת האוטובוסים לסעד מן היושר נדחתה. בית המשפט הורה לנתבעים לפנות את כל חלקת האדמה ולהחזיר את החזקה לתובע עד למועד שנקבע. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ והוצאות משפט בסך 20,000 ₪.