עב"ל 42310-04-15

תקציר

חוק הבטחת הכנסה נועד להבטיח רמת חיים מינימלית לאנשים חסרי הכנסה מספקת, כחלק מזכותם החוקתית להתקיים בכבוד. החוק מתווה תנאים לזכאות לגמלה, לרבות מבחן הכנסה. במקרה זה, השאלה המרכזית היא האם ניתן לשקול את עודפי הקרקע הסמוכים למקום מגוריו של המקבל לצורך חישוב ההכנסה. בית המשפט קבע בעבר כי אין צורך לספור קרקע המשמשת למגורים, ללא כל כוונת השתכרות. עם זאת, הגדרת "נכס" בחוק מאפשרת לראות "חצר" מידתית כחלק מבית המגורים, בעוד שכל קרקע נוספת נחשבת ל"עודפת". לצורך חישוב ההכנסה הפוטנציאלית מקרקע עודפת זו, פונה בית המשפט לתקנות הבטחת הכנסה, המתוות שיטה המבוססת על הערכת שווי הנכס או הפקת ההכנסה בפועל. אבל לא מספיק רק לקבוע את הערך הכלכלי של עודפי הקרקע; ההתמקדות היא בשאלה האם יש יכולת מעשית לייצר מזה הכנסה באופן מיידי. נטל ההוכחה מוטל על המוסד המנהל את הגמלה להוכיח יכולת מעשית זו. במקרה זה מצא בית הדין האזורי כי המוסד לא עמד בנטל זה ביחס לקרקע העודפת שבבעלות מקבל הגמלה. עדותו של מומחה לא הייתה משכנעת, ובית המשפט הגיע למסקנה כי אינו יכול לקבוע באופן סופי את האפשרות להפיק הכנסה מהקרקע. ספקות בעניין זה מיטיבים עם הנמען, נוכח נטל ההוכחה המוטל על המוסד. בנוסף, עולות שאלות לגבי יכולת מכירת הקרקע לזרים, נגישות ובעיות פוטנציאליות של הפקעות ועתיקות, שהמוסד לא התייחס אליהן מספיק. בנסיבות אלה, בית הדין לערעורים מקבל את החלטת בית המשפט המחוזי ודוחה את ערעור המוסד, תוך שהוא מאשר את פסק הדין המקורי. המוסד חויב בהוצאות ערעור בסך 5,000 ₪.