ערר 1013/20

תקציר

פסק דין ארוך זה עוסק בבקשה להארכת המועד האחרון להגשת ערר על החלטת רשות רישוי מקומית לאשר הקמת בית כנסת בירושלים. המבקשים, בהם תושב ושתי עמותות, טוענים כי ההחלטה מנוגדת לתוכנית החניה של העירייה ודינה להתבטל בשל אי סדרים פרוצדורליים. תחילה ביקשו להתלות בדחיפות את ההיתר וביקשו להאריך את המועד האחרון להגשת ערר, שחלף לפני כארבע שנים. הקרקע המדוברת מיועדת לבית כנסת על פי תכנית 5934, והמבקשים טענו כי היעדר פתרונות חניה לבנייה המאושרת חורג מדרישות החניה של העירייה. המשיבים, לרבות רשות הרישוי, התנגדו להארכה בטענה כי למבקשים אין זכות ערעור וכי ההחלטות על הארכת תוקף ההיתר הן מנהליות וחורגות מסמכות הוועדה. לאחר דיונים הציעה ועדת הערר לתקן את הבקשה להיתר כך שתתאים לתקני החניה, אך המבקשים סירבו למשוך את עררם וביקשו הכרעה עקרונית בנושא החניה. עם זאת, הוועדה דחתה את הבקשה להארכת המועד, וציינה כי המבקשים לא נפגעו מצמצום הבנייה וכי ההיתר תואם את התוכנית תקפה. בנוסף, הוועדה נעדרה סמכות לבחון את ההחלטות המנהליות להארכת תוקף ההיתר. באשר למעמדם של המבקשים, הטילה הוועדה ספק בכשירותם כעותרים ציבוריים אך בחרה שלא להכריע במעמדם, שכן התייחסה לגופן של טענותיהם. בסופו של דבר פסקה הוועדה נגד המבקשים, והדגישה כי הבקשה להארכה, אף שייתכן שאינה מוצדקת, הביאה להתאמה הרצויה של הבקשה כך שתעמוד בתקני החניה. הוועדה גם סירבה להורות על הוצאות, בהתחשב בנסיבות. פסק דין זה, שניתן ביום 27.7.2020, מדגיש את שיקול הדעת המצומצם של ועדות הערר במקרים כאלה ואת הצורך לאזן בין האינטרסים של כל הצדדים המעורבים.