ת"א 6745-07-12

תקציר

המקרה שלפנינו דן במעמדן המשפטי של שתי תביעות מתחרות בנוגע לרשלנות רפואית המובילה ללידת ילד עם מוגבלות. התביעה הראשונה, המתויגת כ"הולדה בעוולה", מוגשת על ידי הורי הילד וטוענת לפגיעה באוטונומיה שלהם, שכן ההורים היו יכולים למנוע את הלידה אילו קיבלו ייעוץ נאות מהנתבע. התביעה השנייה, המכונה "חיים בעוולה", מוגשת בשם הילד וטוענת כי לו הנתבע היה נוהג כראוי, הילד לא היה נולד עם מוגבלות וסובל מעוגמת נפש פיזית ונפשית כתוצאה מכך. בעוד שתביעת ההורים ל"הולדה בעוולה" היא בעלת מעמד משפטי ברור, היא התיישנה בשל תקופת התיישנות שהוחמצה. בינתיים, התביעה ל"חיים בעוולה" נדחתה בפסקי דין קודמים, והותירה את הילד ללא כל פנייה משפטית או פיצוי על הנזק שנגרם לו. הדיון נסוב סביב פרשנותם של פסקי דין קודמים שביטלו את עילת התביעה של "חיים בעוולה" והאם יש להחיל אותם רטרוספקטיבית, ובכך לדחות את תביעת הילד, או שמא יש לקבוע חריג שיבטיח את גישתו של הילד לצדק ולפיצויים. השופטת מציעה להרחיב את הוראת המעבר שהותוותה בפסקי דין קודמים כך שתכלול גם מקרים בהם תביעת ההורים התיישנה. גישה זו, לדעת השופט, מתיישבת עם עקרון הצדק, ההיגיון ואינטרס ההסתמכות של היילוד, אשר ציפה בצדק שיהיו לו 25 שנים להגיש תביעה. לפיכך, השופט קובע כי יש לאפשר את תביעת הילד ל"חיים בעוולה", בהתחשב בכך שתביעת ההורים אינה תקפה. כדי להבטיח אחידות בין הערכאות, מציע השופט לבית המשפט העליון לקבוע את משך התקופה שבה יוכל הילד להגיש את התביעה, ומציע שנתיים ממועד פסק הדין הקודם כפרק זמן סביר. השופט מתייחס גם לבקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף בשל חוות דעת רפואית חסרה, וקובע כי לאור המצב המשפטי המורכב ובהיעדר פסיקה של בית המשפט העליון בנושא, לבית המשפט שיקול דעת לוותר על הדרישה, ולכן יש להמשיך בתביעה.