ע"א 1734/21

תקציר

הערעור בפני בית המשפט נסוב סביב החלטת חברה לחלק דיבידנד והאם עמדה בדרישות הקבועות בחוק. הערכאה הנמוכה יותר דחתה בקשה לאישור תביעה נגזרת, אשר ביקשה לערער על החלוקה בטענה כי אינה עומדת במבחן הרווח כהגדרתו בחוק. מבחן הרווח, על פי חוק החברות, בוחן האם קיימים רווחים בקופת החברה - יתרת העודפים שנצברו לאורך השנים או בשנתיים האחרונות, כפי שהיא משתקפת בדוחות הכספיים האחרונים של החברה. הסוגיה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם יש לפרש את מבחן הרווח כמחייב את הדירקטוריון להביא בחשבון מידע בדבר הפסדים צפויים שטרם באו לידי ביטוי בדוחות הכספיים אך צפויים להשפיע על דוחות עתידיים. בית המשפט קובע כי מבחן הרווח הוא מבחן טכני, מסתכל לאחור, שאינו כרוך בהפעלת שיקול דעת על ידי הדירקטוריון, ומוגבל לבחינת הדוחות הכספיים של החברה כקבוע בחוק. המבחן נועד להיות כלל, בניגוד למבחן כושר הפירעון, שהוא סטנדרט המחייב שיקול דעת וניתוח של הדירקטוריון את יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה. בית המשפט מדגיש כי מבחן הרווח נבדל מחובות ההתנהגות הכלליות המוטלות על הדירקטוריון, לרבות חובת הזהירות וחובת האמונים, המחייבות את הדירקטוריון לקבל החלטות בתום לב, על סמך כל המידע הרלוונטי, ונמנע מלהעלים עין מהתפתחויות אפשריות. אי התחשבות של הדירקטוריון בהפסדים צפויים בעת חלוקת דיבידנדים עלולה לחשוף אותו לסיכונים משפטיים, אך הדבר אינו במסגרת מבחן הרווח. מבחן הרווח, כפי שהוגדר על ידי המחוקק, מוגבל לבחינת נתונים כספיים היסטוריים, ובית המשפט אינו יכול לסטות מלשונו הברורה של החוק. גם שיקולי מדיניות תומכים בפרשנות זו, שכן הרחבת מבחן הרווח עלולה להוביל לאי ודאות ולהרתיע דירקטורים מביצוע חלוקות כדין. בית המשפט מגיע למסקנה כי מבחן הרווח הוא מבחן טכני, עצמאי, נפרד ממבחן כושר הפירעון ומחובות ההתנהגות הכלליות. חברות חייבות לעבור את שני המבחנים לחלוקת דיבידנדים כדין, והתגובה לחששות של דירקטורים להתעלם מהפסדים צפויים טמונה בהבטחת יישום מבחן כושר הפירעון ועמידה בחובות הזהירות וחובת הנאמנות הכלליות שלהם. מאחר שהחברה המדוברת עמדה במבחן הרווח כהגדרתו בחוק, והחלטת הדירקטוריון לא הוכחה כחסרת תום לב, בית המשפט דוחה את הערעור ומקבל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר.