ת"א 11387-01-19

תקציר

פסק הדין דן ביישום פסקי דין קודמים הנוגעים לסילוק פסולת והשלכותיהם על המקרה הנוכחי. בית המשפט סוקר מספר פסקי דין מנחים, ביניהם בעניין עיריית חולון, שקבע כי עיריות יכולות לגבות תשלום נפרד עבור פינוי פסולת תעשייתית וכי יש להבחין בין השלכת פסולת בסיסית לפסולת מופרזת. פרשת קריית גת חיזקה את רעיון הפינוי העצמי של פסולת מפעלים ואת עקרון "המזהם משלם". פרשת נט מלינדה ופרשת גב' ים לנד הדגישו שתיהן את חשיבות ההבחנה בין אשפה ביתית לפסולת תעשייתית, ואת חובתם של עסקים להפריד ולפנות פסולת עודפת בעצמם. בפרשת עיריית טבריה הובהר כי ההבחנה בין פסולת בסיסית לפסולת עודפת יכולה להשתמע ממהות החוק, ולא רק במימושו. פסק הדין בוחן גם את הטענות והראיות הספציפיות שהוצגו בתיק הנוכחי. נמצא כי חוק העזר של עיריית אשדוד מבחין בין אשפה לפסולת, וכי הפסולת של התובעים הייתה פסולת תעשייתית ולא אשפה ביתית. בית המשפט דוחה את טענות התובעים כי העירייה סירבה לפנות את הפסולת שלהם, שכן התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. עוד יצוין, כי התובעים עצמם פינו את הפסולת במשך שנים, דבר המעיד על הסכמתם לחובת הפינוי העצמי. כמו כן, התובעים לא הפרידו בין אשפה לפסולת, כנדרש בחוק העזר. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת הנתבעת, עיריית אשדוד, ומורה על מחיקת התביעה. התובעים נדרשים לשלם את שכר טרחת עורכי הדין של הנתבעת, הקבוע על סך של 58,500 ₪. השופטת מדגישה כי לעירייה לא הייתה כל חובה לפנות את פסולת התובעים וכי התובעים לא הוכיחו כל סירוב או דרישה לפינוי עצמי מצד העירייה. ההחלטה מדגישה את חשיבות הטיפול הנכון בפסולת ואת האחריות של עסקים בניהול הפסולת שלהם.