ת"א 2196/00

תקציר

התובעת, חברה לייצור בטון, תבעה את הנתבעים – חברה קבלנית בניין, עובדיה ובעל מניותיה – בתשלום בסך 1,080,079 ₪, בגין רכישת בטון שסופק לאתרי בנייה שונים. הנאשמים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, שניתנה בחלקה. השופט פסק לטובת התובע, והורה לנתבעים שניים ושלושה - העובד ובעל המניות, שערבו לתשלומים - להסדיר את החוב. החוב נבע מאספקת בטון בחודשים דצמבר 1998, אוקטובר 1999, נובמבר 1999 ודצמבר 1999, על בסיס חמישה הסכמים שנחתמו בין התובע לבין קבלן הבניין, כאשר כל הסכם מפרט את תנאי אספקת הבטון וערבות הנתבעים לתשלום. השופטת בחנה את יכולתם של הנתבעים להגן על אי קבלת חשבונות, את קבילות דפי החשבון שהוצגו כראיה ואת השפעת השינויים בתנאי התשלום על הערבות. הם מצאו כי ערבות הנתבעים משתרעת על כל האתרים המוזכרים בהסכמי האספקה וכי דפי החשבון של התובעת, כאשר אושרו על ידי מנהל החשבונות שלהם, יכולים לשמש ראיה. השופט חישב את החוב עבור כל חודש ומצא את הנתבעים חייבים ב-1,913 ש"ח בדצמבר 1998, 49,564 ש"ח באוקטובר 1999, 333,424 ש"ח בנובמבר 1999 ו-455,839 ש"ח בדצמבר 1999, בצירוף ריבית והוצאות משפט. בפסק הדין הובהר כי מסגרת האשראי הנקובה בהסכמים אינה מחייבת את התובעת וכי רק לחוב בגין חודש דצמבר 1998 היה מועד תשלומים מוארך, אך התנהלות התובעת לא היוותה שינוי בתנאי התשלום. הנתבעים לא הורשו לערער על שיעור הריבית הנקוב בהסכמים.