עמל"ע 37392-03-10

תקציר

החלטת בית הדין מתייחסת לערעור של עורך דין שהורשע בעבירות חמורות והועמד לדין משמעתי מטעם לשכת עורכי הדין. השאלה המרכזית הייתה האם בקשת ההתאחדות להדיחו מהלשכה נגועה בשיהוי. בית הדין קבע כי לא כן, תוך שהוא מדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין המשמעתיים בעניינים אלה ואת הצורך לגלות איפוק בהתערבות בשיקול דעתם הרחב. בית המשפט מצא כי השיהוי לא הצדיק את דחיית הבקשה, מה גם שהוא לא פגע במערער שלא לצורך ולא שינה את מצבו, והעבירות החמורות שבוצעו גברו על כל שיקולי השיהוי. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי עונש ההרחקה מלשכת עורכי הדין הוא ראוי ומתבקש, בהתחשב בחומרת מעשיו של המערער והשפעתם על האינטרס הציבורי. בית המשפט הכיר בנסיבותיו האישיות של המערער, אך הדגיש כי הן גוברות על חומרת פשעיו. לבסוף, דחה בית המשפט את הערעור והדגיש כי על האגודה ללמוד מאיחורה בהגשת הבקשה, אם כי בחרה שלא להטיל הוצאות על המערערת.