ע"א 350/96

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, רכשו המערערים דירה בבית משותף בשנת 1984 וקיבלו רשות מהמשיבים, הבעלים האחרים, להרחיב את נכסיהם באמצעות בנייה על קרקע משותפת. בתחילה, מסמך חתום אישר את הסכמתם הבלתי חוזרת של המשיבים, מתוך הבנת הנטל הכלכלי המוטל על המערערים. עם זאת, בשנת 1992 התדרדרו היחסים בין הצדדים באופן משמעותי, וכתוצאה מכך חזרו בהם המשיבים מהסכמתם כאשר המערערים ביקשו לפעול על פי ההסכם. המערערים הגישו תביעת אכיפה ופיצויים, אך בית המשפט המחוזי ראה בהסכם המקורי הבטחה בלתי מחייבת למתנה, והתיר למשיבים לחזור בהם בשל היעדר הוצאותיהם של המערערים והתנהלותם הכושלת. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, תוך שהוא מפנה לסעיף 5(ג) לחוק המתנה, המתיר משיכת מתנה אם התנהגותו של המקבל מחפירה או הרעה במצבו הכלכלי של הנותן, ומעניק הגנה לנותן עד למסירת המתנה. דעת הרוב קבעה כי התנהגותם המעליבה והתוקפנית של המערערים כלפי המשיבים מצדיקה חזרה בהם מהסכמתם, למרות הוויתור הראשוני בכתב על זכויות ההסתלקות. בית המשפט הדגיש כי מתנה היא מעשה חסד חד צדדי, שאינו מחייב הדדית כמו חוזה, והציפייה להגשמתה חלשה במידה ניכרת, ותומכת בפרשנות הרחבה של "התנהגות מחפירה". לעומת זאת, דעת מיעוט הציעה פרשנות מצמצמת יותר, המדגישה את המשקל המוסרי במערכות יחסים וטוענת כי עצם הידרדרות היחסים אינה מספיקה לשלילת מתנה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים חויבו בהוצאות משפט עבור המשיבים.