בד"א 20/22

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס להליך משמעתי נגד עורך דין, שייצג מספר לקוחות בעסקת מקרקעין. עורך הדין הואשם בפגיעה במקצוע עריכת הדין ובהפרת חובתו כלפי לקוחותיו בכך שלא השלים את רישום זכויותיהם בדירה שרכשו. העובדות העיקריות הן כי עורך הדין ייצג מוכרים ורוכשים של דירה בעסקת מקרקעין, ובמסגרת תפקידו היה עליו לרשום את זכויות הרוכשים בלשכת רישום המקרקעין. תהליך זה התעכב, ולמרות בקשות רבות מצד הרוכשים, עורך הדין השלים את הרישום רק לאחר שלוש שנים, ורק לאחר שהרוכשים שכרו עורך דין אחר לשם כך. עורך הדין טען כי העיכוב נגרם בשל מניעה אובייקטיבית, קרי אי סדרים בבנייה מצד אחד מבעלי הזכויות בבניין. עם זאת, ועדת המשמעת של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו הרשיעה אותו באישומים וגזרה עליו נזיפה, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס של 2,000 שקל ופיצוי של 3,750 שקל למתלונן. עורך הדין ערער על פסק דין זה וטען כי הוא שגוי בשל השיהוי הבלתי סביר של המתלונן בהגשת התלונה וכי הוא לא הפר כל חובה כלפי הלקוחות. הוא גם טען לביטול גזר הדין. ערכאת הערעור דחתה את הערעור ואישרה את הכרעת הדין ואת גזר הדין. בית המשפט הכיר באיהוי של המתלונן בהגשת התלונה, אך הבחין זאת מהעבירות שביצע עורך הדין נגד לקוחותיו. בית המשפט מצא כי עורך הדין אכן הפר את חובתו כלפי רוכשי הדירות, שכן שכר הטרחה שקיבל מהם היה בגין ייצוגם לאורך כל הליך המכר, לרבות רישום זכויותיהם, אותו לא השלים. בית המשפט הסתמך על העדויות שנשמעו במשפט ועל תנאי הסכם המכר, שלא פירטו תשלומים נוספים עבור הליך הרישום. כמו כן, עורך הדין לא הודיע לרוכשים כי הוא מצפה לתשלום נוסף עבור רישום זכויותיהם. באשר לגזר הדין ציין בית הדין כי הוא היה פה אחד במשפט ולא מצא עילה להתערב בשיקול דעתה של ועדת המשמעת בעניין זה. לפיכך הערעור נדחה, תוך שמירה על ההרשעה וגזר הדין.