ע"פ 957/00

תקציר

ערעורים מאוחדים אלה נובעים מפסק דין שניתן על ידי השופט אלרון מבית משפט השלום בחיפה בתיק פלילי. הנאשם, מישל אלמליך, הורשע בשיבוש הליכי משפט אך זוכה מאי-מסירת מידע. המדינה ערערה על הזיכוי ואילו הנאשם ערער על הרשעתו. בסוף 1996 התעורר סכסוך עבודה במפעל חיפה כימיקלים. אלמליך, שהיה אז אחראי על עובדי החברה מטעם ההסתדרות, ביקש להיבחר ליו"ר ההסתדרות בחיפה. במהלך מערכת הבחירות הגיש תלונה נגד יריבו, ברוך זלץ, למשטרת ישראל, בטענה כי זלץ קיבל תשלומים שלא כדין מהנהלת חיפה כימיקלים. הוא גם סיפק למשטרה מסמך מזויף המאשר זאת. אלמליך נחקר במשטרה פעמיים, פעם אחת באוקטובר ופעם נוספת בדצמבר 1998. בחקירתו הראשונה הוזהר כי אינו מחויב לומר דבר, אך דבריו עלולים לשמש כראיה נגדו. הוא התבקש למסור את שמות האנשים שמסרו לו את המסמך אך סירב ודרש חסינות עבורם. בחקירה השנייה הוא נשאל שוב על שמותיו, אך הפעם הוזהר כי הוא חשוד בשיבוש הליכי משפט. הוא שוב סירב למסור את השמות. בית משפט קמא זיכה את אלמליך מאשמת אי-מסירת מידע, משום שהחוקר בחקירתו השנייה לא היה "שוטר" כנדרש בחוק הרלוונטי. עם זאת, הוא הורשע בשיבוש הליכי משפט משום שסירב למסור את השמות, מה שמנע מהמשטרה לזהות את הזייפן. בית המשפט גזר עליו שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס. רוב שופטי בית המשפט העליון דחו את ערעור המדינה ואישרו את הזיכוי בגין אי מסירת מידע. הם גם דחו, ברוב קולות, את ערעורו של הנאשם, ואישרו את הרשעתו בשיבוש הליכי משפט. השופט דר, שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע כי החוקר, אף שאינו "שוטר", מוסמך לחקור ולכן על הנאשם להשיב על שאלותיו. בית המשפט שגה, לדעתה, בהגיעו למסקנה אחרת. באשר לאישום של שיבוש הליכי משפט, קבע דר ג' כי זכות השתיקה של הנאשם אינה פוטרת אותו מלהשיב לשאלות המשטרה, שכן זכות זו חלה רק על תשובות העלולות להפליל אותו. מאחר שהחקירה השנייה התנהלה ללא אזהרה, חויב הנאשם לענות. הימנעותו מלעשות כן מהווה עבירה של שיבוש הליכי משפט. השופט ברלינר, בפסק דין מסכים, הסכים כי יש לפרש את המונח "שוטר" באופן רחב כך שיכלול גם את החוקר. עם זאת, הוא קבע כי לנאשם הייתה זכות שתיקה לאורך כל החקירות, שכן היה חשד סביר למעורבותו בעבירה מלכתחילה. לפיכך, הוא היה מזכה את אלמליך משני האישומים. הנשיא לינדנשטראוס הסכים עם החלטת הרוב לאשר את ההרשעה בשיבוש הליכי משפט, וקבע כי טענת הנאשם בדבר "דילמה מוסרית" מעידה על מודעות להשלכות של סירובו למסור מידע הדרוש לחקירה. גם לינדנשטראוס פ' הסכים כי העונש שהטיל בית משפט קמא ראוי ואין להתערב בו.