ת"א 13506/07

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין של פינוי בעניינם של בני זוג גרושים, הנתבעים, כאשר האישה נשארה בדירה המשותפת בזמן שהבעל עזב את המקום. התובע, בעל הבית, פתח בהליכי פשיטת רגל ותביעת פינוי נגד שני הנתבעים. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הפינוי וקיבל גם את התביעה הכספית, אולם נקבע כי לא ניתן לגבות את סכום פסק הדין בהליך זה, אלא יש להגיש תביעת חוב נפרדת בהליכי פשיטת הרגל. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה חלקית, שהוסכמה על ידי שני הצדדים והיוותה חלק בלתי נפרד מפסק הדין. על פי הסכמת הצדדים, הנתבעים היו אמורים לפנות את הדירה. עם זאת, סוגיית סעד הצדק הושארה להכרעת בית המשפט, דהיינו, איזה נאשם יקבל סעד זה ובאילו תנאים. בית המשפט עמד על המסגרת המשפטית לסעד מן הצדק, סעד חריג, כאמור בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר, המאפשר לבית המשפט לסרב ליתן פסק דין לפינוי אם הוא אינו צודק בנסיבות העניין. השופט הדגיש כי סעד מן הצדק יוכרע בהתחשב במכלול נסיבותיו של כל מקרה, תוך התחשבות בחומרת השלכות הפינוי והפרת החוק. במקרה הנוכחי, בית המשפט העניק סעד מן היושר לשני הנתבעים, וציין כי עצם העובדה שהבעל לא התגורר בדירה אינה סיבה מספקת לשלול ממנו סעד זה. השופטת הדגישה כי ההליך שלפניה לא איפשר בירור עובדתי של נסיבות עזיבתו של הבעל, ועל כן יש להתייחס לשני הנתבעים כמכלול. כן נדונו תנאי הסעד ובית המשפט החליט כי על הנתבעים לשלם לתובע כפיצוי כ-160,000 ₪, בתשלומים חודשיים שווים. סכום זה כלל את חוב המפתח ודמי הסכמה. פסק הדין לפינוי לא יבוצע כל עוד שולם סכום זה. לבסוף חויבה השופטת בבעל לשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 שקל, בהתחשב בנסיבות המקרה.