בג"צ 3/83

תקציר

פסק הדין דחה את עתירתם של יישובים חקלאיים שביקשו לחייב את המשיבים – רשות שמורות הטבע ומשרד החקלאות – לנקוט בפעולות ספציפיות כדי להגן על גידוליהם מפני פגיעה של אוכלוסיית צבאים סמוכה. לטענת העותרים, הימנעותם של המשיבים מהקמת גדר רשת ומאמציהם הבלתי מספקים לצמצם את אוכלוסיית הצבאים גורמים לפגיעה קשה במשקיהם. עם זאת, בג"ץ קבע כי למשיבים לא הייתה חובה חוקית להקים את הגדר הספציפית בה חפצו העותרים. בית המשפט הסביר כי בעוד שלמשיבים היה שיקול דעת להקים גדרות לניהול שמורות טבע, תפקידם היה להגן על נכסי טבע, ואילו העותרים ביקשו את הגדר מטעמים שונים הקשורים להגנה חקלאית. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי גישתם של המשיבים, שכללה נקיטת פעולות שגרתיות לצמצום מספר הצבאים והרחקתם משטחים חקלאיים, וכן הצעה לסייע בהקמת גדר חשמלית או למתן פיצוי כספי על כך, הייתה סבירה והוגנת. עוד נקבע בפסק הדין כי טענות העותרים המבוססות על המשפט המנהלי ועל טענות לאפליה בלתי מוצדקת של חקלאים אינן מבוססות. החוקים והתקנות המסדירים את הגנת חיות הבר והגנים הלאומיים לא חייבו את המשיבים לנקוט אמצעים נוספים מעבר לאלה המוצעים. בית המשפט הדגיש כי הערכאה המתאימה לסכסוכים אזרחיים גרידא, כמו במקרה הנוכחי, מצויה בבית המשפט האזרחי המוסמך ולא בבית המשפט העליון. לבסוף, הגיעו השופטים למסקנה כי המשיבים אינם אחראים בנזיקין וכי בקשת העותרים לצו מניעה נגד המשיבים נדונה ביתר שאת בבית משפט אזרחי. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו בהוצאות המשיבים.