בג"צ 1999/07

תקציר

העתירה מתייחסת לוועדת החקירה הממלכתית לבחינת אירועי המערכה בלבנון השנייה (ועדת וינוגרד), שמונתה לחקור את אירועי מלחמת לבנון השנייה. העותרת פנתה לבית המשפט בבקשה להורות לוועדה לפרסם את חלקי הפרוטוקולים של ישיבותיה שאינם מנועים על פי חוק מחשיפתם, ולעשות כן בטרם תגיש את דו"ח הביניים שלה לממשלה. בעתירה נטען כי השיהוי המופרז והבלתי סביר של הוועדה בפרסום הפרוטוקול פוגע בעקרון פומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת. המשיבה טענה תחילה כי היא פועלת בשקידה סבירה לפרסום הפרוטוקולים בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק דין קודם של בית המשפט (בג"ץ 258/07), אשר קבע כי עקרון הפומביות חל על ועדת וינוגרד, וכי פרסום הפרוטוקול צריך להיעשות תוך זמן סביר ואף לפני הגשת הדו"ח הסופי. עם זאת, לאחר פרסום הפרוטוקולים הראשונים שינתה המשיבה את עמדתה וטענה כי סוגיית פרסום התמלילים מחייבת עיצוב הדין המהותי, וכי על הוועדה לגבש תחילה את עמדתה בנושא. עוד טען המשיב כי יש לדחות את פרסום הפרוטוקול עד לאחר הגשת דו"ח הביניים, על מנת לאפשר לוועדה להקדיש את כל זמנה למשימה זו. לאחר דיון נוקב בבית המשפט הודיעה המשיבה כי תפרסם את תמלילי עדויות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הקודם בתוך שבועיים מיום הגשת דו"ח הביניים. בית המשפט קיבל את הודעתו האחרונה של המשיב והורה לו לפרסם את העדויות האמורות בתוך התקופה הנקובה, תוך הדגשה כי טוב היה עושה הוועדה אם הייתה מפרסמת אותן אף קודם לכן. השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה כי על הוועדה לפרסם לאלתר את כל הפרוטוקולים שנבדקו והוכן לפרסום, לרבות עדויותיהם של שלושת הבכירים, וכי כל עיכוב נוסף פוגע באופן בלתי מידתי בציבור.