ע"פ 10213/05

תקציר

על המערער, שהודה בניסיון אונס, מעשה מגונה ותקיפה מינית בבתו בת ה-12, נגזרו תשע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, לצד צו פיצויים בסך 130,000 ₪. ההרשעות נבעו ממעשים שבוצעו בשנת 1988 בשלוש הזדמנויות שונות, בעקבות עסקת טיעון ללא עונש מוסכם. המערער ערער על גזר הדין בטענה שהוא חמור יתר על המידה נוכח משך הזמן הקצר של העבירות, השיהוי של 17 שנה מאז ביצוע העבירות, היעדר עבר פלילי קודם והודאתו שחסכה מהקורבן להעיד. המערער ציין גם את מצוקותיו האישיות והביע חרטה. בנוסף, הוא הטיל ספק בבסיס סכום הפיצויים, לאור מאבקיו הכספיים וטען לפיוס עם בתו. המשיב טען נגד שינוי העונש, תוך ציון חומרת העבירות ודו"ח פסיכיאטרי המדגיש את חוסר האמפתיה של המערער. בית המשפט אישר את העונש המקורי, תוך הדגשת חומרת העבירות והפגיעה האופיינית לקורבנות אלה. הפיצוי נקבע כראוי בהתבסס על ההשפעה המוערכת של העבירות, בהתאם להנחיות החוק. הערעור נדחה על הסף, ובכך חיזק את האינטרס הציבורי בהטלת עונשים מחמירים על עבירות מסוג זה.