עב"ל 1166/00

תקציר

הדיון נסוב סביב המערערת, הזכאית לקבל דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי על בסיס הכנסותיה בשלושת החודשים שקדמו למועד הקובע של חופשת הלידה. עיקר הוויכוח נסוב סביב הדרך הראויה לחישוב דמי ההבראה ושילובם בשכרה החודשי של המערערת, המשמש בסיס לקביעת שיעור דמי הלידה. חוק הביטוח הלאומי קובע זיקה בין ההכנסה ממנה מנוכים דמי הביטוח לבין שיעור דמי הלידה. המערערת הציעה שיטת חישוב שתיטיב עמה, בעוד המוסד לביטוח לאומי עמד על קיום תקנות דמי ביטוח. על פי תקנות אלה, דמי ההבראה נחשבים ל"תשלום נוסף" ומחולקים לחלקים המתאימים לחודשי העבודה. גישה זו מיושמת ללא קשר לתאריך התשלום בפועל או לתאריך הלידה. דעת הרוב, בראשות השופטת נילי ארד, מאשרת את תקנות דמי הביטוח ומדגישה כי הן סבירות ותקפות. השופט ארד מדגיש כי התקנות מספקות מסגרת עקבית וכי השיטה המוצעת על ידי המערער אינה עולה בקנה אחד איתן. המשנה לנשיאה אלישבע ברק-אוסוסקין, בחוות דעתה החולקת, דוגלת בפרשנות שונה של התקנות, חלוקת דמי ההבראה לשנים עשר חלקים והוספת 3/12 למשכורתו החודשית של המערער. לטענתה, פרשנות זו מתיישבת עם מהות דמי ההבראה ומונעת תוצאות שרירותיות. הנשיא סטיב אדלר מסכים עם החלטת השופט ארד ומכיר בהיגיון העומד מאחורי תקנות דמי הביטוח, ואילו נציגי הציבור שלמה גוברמן ומיכאל הילב מצטרפים לחוות דעתה החולקת של המשנה לנשיא ברק-אוסוסקין. בסופו של דבר הערעור נדחה, מה שמחזק את תחולת תקנות דמי הביטוח במקרה זה.