ע"ש 127/95

תקציר

פסק הדין דן בארנונה שחברת אנרגיה, שנמצאת בבעלות חלקית של המדינה, למועצה מקומית. חברת האנרגיה ערערה על ההחלטה מכמה נימוקים. ראשית, הם טענו כי יש לראות בהם כמי שמחזיקים בנכסים מטעם המדינה ולכן הם פטורים מארנונה. עם זאת, בית המשפט מצא כי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד משמעה שהמדינה אינה יכולה להיחשב כמחזיקה בנכסים, וכי חברת האנרגיה אינה מחזיקה בנכסים כנאמן עבור המדינה. שנית, חברת האנרגיה טענה כי יש לחייבה בארנונה לפי שיעורי המוסדות הפטורים ממסים אלה. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי תעריפים אלה היו פתרון ביניים בלבד עד לביטול הפטור, ולא חלו במקרה זה. שלישית, המערערת טענה כי אין לחייב אותם בגין כל השטח שברשותם, שכן חלקים מסוימים לא שימשו אותם. בית המשפט הסכים כי הגדרת "קרקע תפוסה" מחייבת הן החזקה והן שימוש, וכי יש לשקול את השטח המשמש את החברה בפועל לצרכי ביטחון ותחזוקה. עם זאת, יש לחייב במס רק את השטח שבו היו צינורות נפט, שהחברה לא הייתה בבעלותה או השתמשה בו, רק עד לרוחב של 7 מטרים המקיפים את הצינורות, שכן זה לא היה חיוני להובלת דלק. לבסוף, חברת האנרגיה טענה כי מכולות הממוקמות על אדמתה לא היו צריכות להיות חייבות במס כמבנה אלא כקרקע תפוסה. בית המשפט קבע כי המכולות, שהיו גדולות בגודלן ותפסו שטח משמעותי, יכולות להיחשב כמבנה שכן הן אינן סגורות לחלוטין וניתן להיכנס אליהן, גם אם לעיתים רחוקות. לפיכך נדחה הערעור על כל הסעיפים, וחברת האנרגיה חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין למועצה המקומית המשיבה.