ע"ז 13972-04-16

תקציר

השאלה המרכזית בתיק סובבת סביב ביצוען של שתי צוואות שונות שערך המנוח. הצוואה הראשונה, משנת 2002, מותירה את כל העיזבון לתובעים, ואילו הצוואה השנייה, הנטענת, שמקורה או העתקה אינו זמין, נטען כי נכתבה על ידי המנוח במועד לא ידוע, והותירה את כל רכושו לנתבע. לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות שהוצגו, קבע השופט כי הנאשם לא הצליח להוכיח את קיומה של הצוואה האחרונה ואף לא את תוכנה. השופטת ביססה החלטה זו על חוסר אמינותה של הנאשמת, לאחר ששינתה את גרסתה לאירועים מספר פעמים, וכן על עדויות חלקיות וסותרות של עדי הנאשם. יתר על כן, השופט מצא כי אין זה סביר כי לתובעים, שלא נכחו ברגעיו האחרונים של המנוח, יהיו האמצעים להסתיר או להשמיד את הצוואה הנטענת. לפיכך קבעה השופטת כי יש לקיים את הצוואה משנת 2002, שכן היא הייתה ברורה ומשקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבת שורות אלה. משמעות החלטה זו הייתה גם דחיית בקשת הנתבע למתן צו ירושה. כמו כן הורה השופט לנתבע לפצות את התובעים בגין הוצאותיהם המשפטיות ושכ"ט עורך דין, בסך 58,500 ₪, בשל התנהלות הנתבעת וכשלים פרוצדורליים, כמו גם מורכבות התיק. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים וחתום על ידי השופטת קרן גיל.