ע"פ 241/17

תקציר

בית המשפט בחן את הערעור וקבע כי יש לדחותו, תוך שהוא מקיים את החלטת בית משפט קמא. פסק הדין הדגיש את עקרון בית המשפט שלא להתערב בממצאיו של בית משפט קמא בדבר עובדה ומהימנות, אלא אם כן קיים חריג משמעותי. עדותה של המתלוננת על תקיפה אכזרית נחשבה אמינה, שכן היא כללה פצעי דקירה מרובים ושיסוף גרון, תוך שלילת האליבי הכוזב של המערער. הנרטיב לפיו אדם אחר ביצע את הפשע נחשב בלתי סביר, והקשר של המערער לתקיפה הוכח באמצעות גרסאותיו הבלתי עקביות. בית המשפט גם דחה את הסתמכותו של המערער על עדות מומחה בנוגע לסוג הסכין בה נעשה שימוש כבלתי רלוונטית, ואישר מחדש את ההתמקדות בזיהוי התוקף, שהיה ללא ספק המערער. כוונה להרוג הוסקה מאופי התקיפה, כאשר התנהגותו של המערער לאחר התקיפה מעידה עוד יותר על מודעותו לתוצאה הקטלנית הפוטנציאלית. טענות בדבר כוונה מופחתת בשל דבריו נחשבו בלתי מספקות כדי לעורר ספק סביר לגבי כוונותיו. ההגנה כי המערער היה שיכור לא הספיקה כדי לשלול את כוונתו, שכן מעשיו הפגינו שליטה מכוונת. הסבריו של המערער נדחו, וחוסר העקביות שלו הופנה זרקור כתורם להכרעת הדין באשמה. ההרכב הסכים פה אחד שלא להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, וציין את חומרת האלימות בין בני זוג ואת הצורך בעונשים מרתיעים בגין עבירות כאלה. גילו הצעיר של המערער, היעדר עבר פלילי קודם ושירותו הצבאי הוכרו אך לא מפחיתים מחומרת מעשיו, דבר המצדיק ענישה חמורה. העונש של חמש עשרה שנות מאסר נקבע כהולם בהתחשב בנסיבות העניין ולא בסטייה מנורמות הענישה המקובלות בעבירות דומות. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי השופטים היושבים בדין.