ה"פ 11058-10-15

תקציר

העותרת ביקשה מבית המשפט להצהיר כי השעבוד שהטילה העירייה המשיבה על נכסי העותרת לתשלום ארנונה (ארנונה) מוגבל בהיקפו ואינו כולל חובות ארנונה שנצברו טרם מינוי כונס נכסים לעותרת. העותר טען כי עיכוב חובו של החייב בעקבות צו הכינוס והעיקול, בהתאם להוראות פקודת הכינוס והפירוק, גורע מתוקפו של השעבוד ככל שהוא חל על חובות שנצברו לפני צו הכינוס. עוד טענה המבקשת, כי השעבוד אינו חלק מהחובות הנטענים, ולפיכך הוא אינו יכול לחול על חובות שנצברו לפני צו הכינוס מחדש. בנוסף, טענה העותרת כי השעבוד מוגבל בזמן, שכן הוא הוטל למעלה משבע שנים לאחר שהצטברו חובות הארנונה. העירייה טענה כי השעבוד חל על כל החובות, לרבות אלה שהתעוררו לפני צו הכינוס, שכן הוא מבוסס על תביעת חוב שהוגשה ביחס לחובות אלה, ולכן הוא אינו תלוי בצו הכינוס . בית המשפט קבע כי טענות העותר אינן מצדיקות את ביטול השעבוד ככל שהוא נוגע לעותרת. בית המשפט הסביר כי מטרתם של הסעיפים הרלוונטיים בפקודה היא להגן על הנאמן בפשיטת רגל ועל נושיו של החייב, וסעיפים אלה מצביעים על כך שהבטלות תחול "על הנאמן". בית המשפט הדגיש כי המבקשת לא הראתה כל עילה לביטול השעבוד או כל פגם אחר שהביא לביטולו כנגדה. עוד ציין בית המשפט כי מאחר שבית המשפט לפשיטת רגל מפקח על הליכי מימוש השעבוד והעירייה פועלת למימושו בשיתוף הנאמן, מוטל על האחרון לבחון את תביעת החוב שהגישה העירייה ואת תוקפו של השעבוד. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות, שכן היא לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם הוצאות עירייה בסך 15,000 ₪.