ערר 8018-07-20

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים בעניין אחריותם של בעלי זיכיונות כריית מחצבים להיטלי השבחה בעקבות שינויי תכנית שהאריכו את תקופת כריית המשאבים. הערר הראשון, 8018/20, עוסק בחברת תעשיות סיד וסיד, המחזיקה בהיתר כרייה ל-10 שנים להפקת חול. הערעור השני, 8013/20, עוסק בחברת רותם אמפרט נגב בע"מ, המחזיקה בזיכיון ל-20 שנה לכריית פוספטים. שתי החברות טוענות כי הן אינן חייבות בתשלום היטל ההשבחה מאחר שאינן הבעלים או החוכרים של הקרקע. במקום זאת, יש להם הרשאות זמניות לחילוץ משאבים, ללא זכויות נוספות. יתר על כן, לטענתם, הם אינם נהנים מהשינויים בתכנית, ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) היא בעלת הקרקע בפועל שנהנית מכל עליית ערך קרקע. ועדות התכנון המקומיות, לעומת זאת, טוענות כי החברות הן הנהנות הכלכליות היחידות מהתוכניות, מדללות את משאבי הקרקע, ולכן עליהן לשאת בהיטל השבחה. לטענתם, הפרשנות המהותית של החוק תומכת בעמדתם. עם זאת, ועדת הערר חולקת על כך, ומדגישה כי המעמד הקנייני הוא תנאי הכרחי לחבות בהיטל השבחה. מכיוון שהחברות חסרות זכויות בעלות או חכירה, לא ניתן להטיל עליהן אחריות להיטל. הוועדה מציינת כי המקרים שצוינו על ידי המשיבים נגעו לזכויות דומות באופן מהותי לחכירה, מה שאין כן כאן. בנוסף, הטלת ההיטל במקרה זה תחייב חקיקה שיפוטית, שאינה תפקידה של הוועדה. לבסוף, ההשלכות הכלכליות המורכבות של החלטה כזו צריכות להישקל על ידי המחוקק ולא באמצעות פרשנות רחבה של החוק. לפיכך, ועדת הערר פוסקת לטובת החברות, מבטלת את שומות הוועדות המקומיות וקובעת כי החברות אינן חייבות בתשלום היטל השבחה.