ע"פ 16928-02-22

תקציר

הכרעת הדין דנה בחוקיות החיפוש שעורכת המשטרה ברכב ובנהג, המשיב, ללא נוכחות שני עדים כנדרש בחוק. בית המשפט מצא כי החיפוש ברכב והחיפוש בגופו של המשיב שלאחריו היו כדין, ועל כן הראיות שהושגו במהלך החיפוש לא היו צריכות להיפסל על ידי בית משפט קמא. פסק הדין דן בחוקים ובתקנות השונים הנוגעים לחיפושים, לרבות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], חוק המעצרים ופקודת הסמים המסוכנים. מסקנת השופטים היא כי חוק המעצרים מהווה הסדר נורמטיבי שלם ומיוחד בכל הנוגע לסמכות החיפוש ברכב, ואינו דורש הוראה חיצונית להליך החיפוש, בניגוד לטענת המשיב. בנוסף, גם החיפוש בגופו של המשיב היה חוקי, שכן לשוטרים היה יסוד סביר לחשד, והמשיב נתן את הסכמתו לחיפוש. הן השופט מאזן דאוד והן השופט מוחמד עלי מסכימים כי יש לקבל את הערעור, להניח בצד את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את התיק אליו לבדיקה נוספת ולקביעת ממצאי מהימנות. השופט עלי מדגיש כי ערכאת הערעור אינה צריכה להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, אך במקרה זה פסק הדין התבסס בעיקרו על טעמים משפטיים. השופט עלי מציין גם את ההבדלים המעשיים בין חיפוש ברכב לבין חיפוש בבית, ואת ההשלכות של דרישת שני עדים הן למשטרה והן לחשוד. השופט איברהים בולוס מסכים עם המסקנה לקבל את הערעור, אך מציע נימוקים נוספים. הוא מדגיש את עובדות המקרה, מהן עולה כי למשטרה היה חשד סביר לערוך חיפוש ברכבו של המשיב וכי החיפוש נערך על בסיס חשד להחזקת סמים. השופט בולוס דן גם בהליך עריכת החיפוש כמפורט בפקודת הסמים המסוכנים, שאינו מחייב נוכחות של שני עדים, וטוען כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי הליך זה הופכת אותו להסדר ממצה. זאת ועוד, השופט מציין כי היעדר חתימות של עדים ברשימת החפצים שנתפסו לא צריך להוביל לפסילת ראיות, שכן המשיב נכח בעת החיפוש ואישר בדיעבד את ממצאיו. פסק הדין מסתיים בהחלטה פה אחד לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא להמשך הליכים.