ע"א 409/13

תקציר

החלטת ערכאת הערעור סובבת סביב פגמים פרוצדורליים משמעותיים בבקשות המשיב לצווי מניעה, אשר הצדיקו התערבות והפכו את פסק דינו של בית משפט קמא. הסוגיה המרכזית הייתה הימנעותו של המשיב מלצרף תצהירים נדרשים לבקשות לצווי מניעה זמניים וקבועים ולפטור מאגרות, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. היעדר תצהירים שלל את התשתית העובדתית הנדרשת להחלטות בית המשפט, והוביל לפסק דין בלתי נתמך. המשיב גם לא העמיד התחייבות עצמית או ערבות לסעד זמני, יסוד פרוצדורלי קריטי. למרות ליקויים אלה, המשיך בית משפט קמא ולא נקט אמצעים מתקנים. ערכאת הערעור מתחה ביקורת על בית משפט קמא על שלא התייחס לפערים פרוצדורליים אלה, דבר שהפך את פסק הדין לבלתי בר קיימא. יתר על כן, פסק הדין מתייחס להשלכות הרחבות יותר של כלל הסוביודיצה בתוך נופי התקשורת המודרנית. אף שכלל הסוביודיצה נועד למנוע השפעות פוגעניות על המשך ההליך הפלילי, האי-סדרים הפרוצדורליים במקרה זה האפילו על חששות אלה. בסופו של דבר, הערעור התקבל, פסק הדין קמא בוטל, ותביעת המשיב נדחתה, תוך הדגשה כי היצמדות לנורמות פרוצדורליות היא הכרחית, ללא קשר לשיקולי אינטרס ציבורי.