ע"א 101/85

תקציר

פסק הדין ניתן לטובת המשיבה, עיריית נצרת, וכנגד המערערים שלא הוכיחו את תביעותיהם לנזקים כספיים כתוצאה מהפרת חוזה. על פי החוזה, המערערים היו אמורים לקבל מהעירייה סכום כסף בתמורה להעברת נכסי מקרקעין, שישולם בתעריפים עם תאריכים מוגדרים. השיעור האחרון הותנה בכך שהמערערים יפנו את הנכס. מאחר שהמערערים לא פינו את הנכס במועד, היה על העירייה להפקיד את התעריף בחשבון נפרד ולהשקיע אותו בהתאם להוראות המערערים. עם זאת, העירייה לא עשתה זאת. נושא זה הפך לנושא המחלוקת, שכן המערערים טענו כי לו היה הכסף מושקע על פי הוראותיהם, הוא היה מניב רווחים גבוהים יותר. בית המשפט העליון קבע כי למערערים קמה עילת תביעה בגין הפרת חוזה, אך הם לא הביאו ראיות לכך שתוכנית ההשקעה המוצעת להם הייתה מניבה תשואות גבוהות יותר מהתכנית המוצעת על ידי העירייה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי היה על המערערים ליזום את הליך ההשקעה, שכן היו מודעים לאיחור בפינוי הנכס. באשר לערעור שכנגד, אישר בית המשפט את ההחלטה לפסוק הוצאות לעירייה בשיעור המינימלי שקבעה לשכת עורכי הדין, שכן בא כוח המערערים לא סיפק את התחשיבים לשיעור גבוה יותר. הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, והמערערים חויבו לשלם לעירייה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪.