על"ע 14/83

תקציר

פסק הדין מתייחס לתיק משמעתי נגד עורך דין בגין התנהגות מקצועית בלתי הולמת. עורך הדין הגיש תצהיר לבית המשפט לתמיכה בבקשת מרשו, אך נחקר בחקירה נגדית על תוכן התצהיר באותה ישיבה בבית המשפט, דבר שהיווה הפרה של כללי האתיקה המקצועית. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את עורך הדין, גזר עליו נזיפה ופרסם את פסק הדין בעילום שם. עורך הדין ערער לבית הדין הארצי למשמעת, שזיכה אותו אך קבע כי אם הערעור ייכשל, יופחת העונש לאזהרה. הערעור בפני בית המשפט העליון התמקד בפרשנות מגבלת הזמן להגשת קובלנות לפי כלל 3א לכללי לשכת עורכי הדין. בית המשפט בחן את הכלל, הקובע כי החלטה אם להגיש או לא להגיש תלונה צריכה להינתן בתוך 90 יום, אלא אם הנסיבות מצדיקות הארכה. בית הדין הסכים עם פרשנותו של בית הדין המשמעתי המחוזי כי תקנה 3א נועדה לתמרץ קבלת החלטות מיידיות בתלונה על ידי הרשויות הרלוונטיות, ומשמשת כדרישת הודעה מוקדמת ולא כתקופת התיישנות. בית המשפט העליון דחה את טענתו המקדמית של עורך הדין כי התלונה נדחתה פרוצדורלית בשל שיהוי, ואימץ את נימוקי בית הדין המשמעתי המחוזי. בית המשפט התייחס גם לסוגיית הענישה, בהתחשב בנסיבות המחמירות של העבירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי נזיפה היא הסנקציה הראויה, למרות שמדובר בעבירה הראשונה של עורך הדין, בשל חומרת ההתנהגות. בעקבות זאת קיבל בית המשפט העליון את הערעור, החזיר את הרשעתו של בית הדין המשמעתי המחוזי ואישר את עונש הנזיפה. השופטים לוין, ברק ובייסקי הסכימו עם ההחלטה.