עמ"ת 20809-08-11

תקציר

המערער מערער על החלטת בית משפט השלום בנצרת להאריך את מעצרו עד להערכת שירות המבחן האם ניתן לשחררו בחלופת מעצר. בערעור נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את טענת ההגנה העצמית שלו ובכך שלא שקל כראוי הסכם סולחה שגובש בין משפחת המערער לבין משפחת הקורבן. המערער היה מעורב בקטטה עם משפחת שריף, במהלכה תקף לכאורה מספר מבני המשפחה באלת עץ ובאבנים. כתב האישום נגדו מייחס לו תקיפה הגורמת חבלה, תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה במזיד. המשיב ביקש לדחות את הערעור, תוך שהוא מגן על החלטת הערכאה הנמוכה כסבירה. שופט בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי החלטת בית המשפט קמא סבירה ומידתית. השופט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא בדבר ראיות לכאורה נגד המערער, וציין כי טענת ההגנה העצמית של המערער הייתה חלשה וכי הוא יזם את התוקפנות. באשר לתקרית הדריסה, הסכים השופט עם הערכתו של בית משפט קמא כי מעשיו של המערער לא היו סבירים בנסיבות העניין. השופט הסכים גם עם התייחסותו של בית משפט קמא להסכם סולחה והדגיש כי הוא אינו גורם מכריע ויש לשקול אותו לצד גורמים נוספים. השופט הדגיש את חומרת מעשיו הנטענים של המערער ואת עברו הפלילי העשיר, שכלל מספר עבירות אלימות והפרת צווי בית משפט. כמו כן, הדגישה השופטת את תפקידו החשוב של שירות המבחן בהערכת המסוכנות הנשקפת מהמערער ואת כדאיותן של אפשרויות מעצר חלופיות. השופט הגיע למסקנה כי החלטתו של בית משפט קמא להפנות את המערער לשירות המבחן הייתה מאוזנת וסבירה, במיוחד נוכח חומרת העבירות והתנהגותו של המערער בעבר. לפיכך נדחה הערעור, והמערער יישאר במעצר עד להערכת שירות המבחן.