ע"א 140/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לחייל שסבל ממחלת יתר לחץ דם במהלך שירותו הצבאי. המחלה החמירה בעקבות השירות ולאחר מספר פניות הושג הסדר פשרה, לפיו ההידרדרות הוכרה כקשורה לשירות בשיעור של 75%. לאחר מכן, ועדות רפואיות בדקו את החייל ומצאו כי הוא סובל מיתר לחץ דם ממאיר עם פגיעה משמעותית בכליות ולאחר מכן מאי ספיקת כליות. החייל ערער בטענה שאי ספיקת הכליות שלו היא נכות נפרדת מיתר לחץ הדם שלו, ולכן אינה כפופה להסדר הקודם. בית המשפט המחוזי הסכים עם החייל, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי לקצין התגמולים ולוועדה הרפואית תפקידים שונים בהערכת הנכות וסיבותיה, ושיעור ההחמרה המיוחסת לשירות נקבע לצמיתות על ידי קצין הפיצויים. בית המשפט קבע כי אי ספיקת הכליות של החייל לא הייתה מום חדש אלא תוצאה של מחלת יתר לחץ דם ולכן חל ההסדר הקודם. כמו כן, בית המשפט הסביר כי פגם חדש הנובע מפגם ישן חייב להיות מוכר על ידי פקיד הפיצויים ואינו מזכה אוטומטית בהכרה בנכות מלאה. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי הקשר הסיבתי בין פגם חדש לפגם מקורי עשוי להשתנות, ויש להכריע בו על פי הנסיבות הספציפיות. במקרה זה, אי ספיקת הכליות נמצאה כחלק ממהלך מחלת יתר לחץ דם, ולכן הערעור התקבל, והניכוי הקודם של 25% בגמלת החייל הושב.