דנ"מ 11230/04

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה לאפשר את השארת מאהל המחאה "כיכר הלחם" על כנו. השופטת פרוקצ'יה קובעת כי הערעור אמנם נדחה, אך על המדינה מוטלת החובה להבטיח כי רמת החיים של אזרחיה תהיה מעל הסף הנדרש לחיים בכבוד. הדבר נכון לגבי קבוצת המפגינים, המוזמנת לבקש סיוע מרשויות הרווחה, אשר צריכות לבחון את עניינם ולהגיש עזרה במידת הצורך. פסק הדין מחזק את תפיסת כבוד האדם כזכות חוקתית, הכרוכה ברמת חיים מינימלית. השופטת נאור והשופט רובינשטיין מסכימים עם פסק הדין, האחרון מדגיש את הצורך באיזון בין מחאה חברתית לבין ציות לחוק, ומציין כי אף שמחאות הן סוגיות רגישות, חייבים להיות כללים המסדירים את התנהלותן. פסק הדין אינו מתייחס לנסיבות האישיות של המוחים, ובית המשפט אינו משוכנע כי המאהל הוא שיטת המחאה הראויה, במיוחד נוכח חוסר השיתוף עם רשויות הרווחה. השופט מדגיש כי מדובר בעניין משפטי ובשאלה עובדתית, וככזה אינו מצדיק דיון נוסף, במיוחד כאשר פסק הדין מבוסס על נסיבותיו הספציפיות של המקרה. ההחלטה אינה נתפסת כקובעת תקדים משפטי חדש, אלא מאזנת בין זכות ההפגנה לבין האינטרסים הציבוריים. הסוגיות החברתיות המורכבות העולות בעתירה מוכרות אך אינן מצדיקות את הקמתו הבלתי חוקית של מאהל המחאה. לפיכך, העתירה לדיון נוסף נדחית, ותושבי המאהל מונחים לפנות את המקום.