עמ"נ 64413-12-16

תקציר

פסק הדין דן בחוקים ובתקנות הנוגעים לכניסתם ולשהייתם של מי שאינם אזרחים בישראל. לשר הפנים שיקול דעת רחב במתן אשרות ורישיונות שהייה, ולשיקול דעת זה ניתן מרחב רחב יותר כאשר מדובר בהחלטות מטעמים הומניטריים. במקרה דנן, המערערת, שאינה אזרחית ישראלית, ביקשה רישיון ישיבה על בסיס הטענה ההומניטרית כי טובתה של בתה הקטינה, אזרחית ישראלית, היא להישאר בארץ. בית המשפט מכיר בכך ששר הפנים נדרש לשקול את טובת הקטין בבואו לקבל החלטות כאלה. עם זאת, לאחר עיון בהחלטות המשיב, מוצא בית המשפט כי המשיב אכן שקל את כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות הקשר הרעוע בין הבת לאביה, וכן זיקתה של המערערת לארץ מוצאה. בית המשפט מגיע למסקנה כי מקרה זה אינו מציג נסיבות חריגות המצדיקות ביטול החלטת המשיב ועל כן דוחה את הערעור. החלטה זו מחזקת את הכלל לפיו אזרחותו של קטין אינה מקנה באופן אוטומטי זכויות תושבות להוריו הזרים, במיוחד כאשר התא המשפחתי אינו שלם. יתר על כן, זיקתה של המערערת לישראל אינה חזקה דיה כדי להצדיק התייחסות מיוחדת, והיעדר מזונות ילדים בהוראת בית המשפט מחליש עוד יותר את טענתה. בסופו של דבר, פסק הדין מחזק את ריבונות המדינה בשליטה על הכניסה לגבולותיה ושומר על סבירות המדיניות הנוכחית.